מה עושים בעידן השלום?

האם אני היחיד שרואה כי ראש הראשות הפלשתינית מחמוד עבאס הוא המנהיג החכם ביותר באזורנו? החכם, הפיקח והמתוחכם? האם רק אני מבין שכי כזה - הוא המסוכן ביותר עבורנו?

אני מתאר לעצמי כדבריי ישמעו כדיסוננס צורב באוזני אלה שכבר שמעו קולות מפתות של סירנות המהללות את אבו מזן ומכתירות אותו כמתון, פרגמטי, מוכן לוויתורים. מנהיג אתו ניתן לחתום, לשתף פעולה. הרי הוא מיד גינה את רצח שלושת הנערים בגוש עציון. כולנו היינו עדים להתפרצות הזעם שלו, שמענו אותו מאיים להתחשבן עם הרוצחים - ולא נרתע מהנקמה, לא נבהל מהכינוי "בוגד".

הראיס תקף את הרוצחים לא מאהבת ישראל, לא מתחושת הצדק, וודאי לא מתוך רחמנות או ערכים בינלאומיים אחרים. היו לו סיבות רציניות ביותר לכעוס - כי הרוצחים חיבלו במהלך הגאוני אותו הוא התחיל בתבונה רבה.

טועים בתמימות אלה שבונים על אבו מאזן; הוא לא יחתום על שום הסכם. הוא יקבל כל מה שרוצה על מגש הכסף בלי שייתן בתמורה מאומה. מחמוד עבאס החכם פועל כשחמטאי מנוסה אשר מנתח את המצב שנוצר באמצע המשחק, מגלה יתרונות שלו וחסרונות של היריב. הוא הבין כי הנשק היעיל ביותר במלחמתו בישראל - אלה הידידים שלנו באירופה וארצות הברית. כדי להשיג את המטרה על מחמוד עבאס להציג לפני העולם את הפלשתינים כקורבן תמים שלא מהווה שום סכנה ליהודים, המצב נמשך רק בגלל עקשנותה של ישראל והפתרון - לחץ על ראשי ישראל. זה הנשק המנצח שלו: חרמות, סנקציות, עיצומים, לחץ בלתי פוסק כלכלי ומדיני.

תראו איך השתבשו חיי הרבה אנשים כאשר אירופה וארצות הברית המליצו לחברות התעופה שלהן להימנע מטיסות לנתב"ג ליממה בלבד. תתארו לעצמכם איזה לחץ אדיר יופעל על ישראל כאשר לא יהיו אירועים ביטחוניים. ועוד לא הזכרנו את בית הדין בהאג, את ארגוני זכויות האדם, את וועדות של או"ם שמתכוננות לחקור את ה"פשעים שביצעה ישראל" במהלך הגנה על אזרחיה.

במו"מ מחמוד עבאס יקבל (וכבר מקבל) כול מה שיהודים מוכנים ויכולים לתת, כלומר - ימומש מתווה של השמאל הוותרני ביותר במדינה שהצליח לשכנע לא רק את השרים אלא גם את העם שזה הפתרון היחיד: ירושלים המזרחית, בקעת ירדן, פירוק חלק הארי של התנחלויות וכדומה.

הצעד הבא: הראיס מנסח את פניה לאו"ם עם בקשה להכיר במדינת פלשתין ומבטיח לשמור במגרה אם יתנו לו עוד - ומקבל. אבל אחרי שקיבל - הוא ממשיך במהלך, מאשר את הבקשה ברשות - ושוב מעקב הנחה באו"ם בתנאי שישראל תוותר עוד. הוא שוב מקבל - ושולח את הבקשה לאו"ם - תוך הבטחה לא לפנות לבית הדין הבינלאומי ויקבל עוד וויתורים וכך הלאה. בסופו של התהליך אבו מזן יקבל מדינה עם הכרה של כול מדינות חשובות בלי שהוא עשה ויתור אחד - הוא לא יוותר על צבא משלו, לא יכריז על סוף הסכסוך, ישאיר לעצמו זכות לדרוש פיצויים שאפילו ארצות הברית לא תוכל לעמוד בהם, והחשוב מכולם - לא יוותר על זכות השיבה למיליוני פליטים לתוך ישראל.

מבצעים צבאיים לא נמשכים לנצח, עוד מעט יסתיים גם המבצע צוק איתן - ומחמוד עבאס יחזור לתוכנית המקורית שלו. ישראל למדה איך להתמודד עם אויבים חמושים במובן המילולי - ברקטות, במנהרות, במטענים. אנחנו משלמים בחייהם של טובי בנינו - אבל פותרים את הבעיה. אנחנו לא יודעים מה לעשות מול מהלכים אותם מתכנן מחמוד עבאס. הכתובת נמצאת על הקיר - האם מנהיגנו מוכנים לתסריט הזאת?