מלח הארץ במלחמה בעזה כיכב לא אחת הביטוי 'מלח הארץ', שיוחס לחללי צה"ל. דומה שלא רק שהביטוי לא חצה את גבול הקלישאה, אלא שהוא קיבל משמעות מיוחדת במלחמה זו. ומה הפלא, חללי צה"ל שנפלו במערכה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, היו אנשים ערכיים ביותר, אנושיים, נדיבים וטובי לב, שתרמו לקהילתם איש איש בדרכו המיוחדת.
המושג 'לתת זה לקבל' הפך אצלם למציאות יומיומית. וכך תוך חירוף נפשם על הגנת העם, הם הורישו לא רק למשפחתם ולמכיריהם, אלא לעם ישראל כולו, מודל של נתינה, אהבת החיים והאדם, ומידות טובות. ומורשת זו, החקוקה בלב העם, היא נצחית.
יהי זיכרם ברוך.
המסביר הלאומי
דומה שאת תפקיד המסביר הלאומי, שמילא בעבר בהצלחה רבה, ביבי נתניהו, במסגרת תפקידיו השונים כשגריר ישראל וּכְשר, מילא במבצע 'צוק איתן' השר
נפתלי בנט. אינטליגנטי, רהוט, ישיר, ממלכתי ומשדר אמינות, היטיב בנט לייצג את ישראל ברשתות הזרות, מול תקשורת עויינת ותעמולת הכזב של החמאס בעולם.
אין ספק, שבניגוד לעבר, הרשתות החברתיות (הפייסבוק והווטסאפ), שעמדו לרשותנו, הפכו גם הן כלי הסברה זמין, מקוון ועולמי, כדי להציג את עמדת ישראל ותמונה אותנטית של המדינה תחת אש הקאסמים. זאת תוך תיעוד הטרור הרצחני וההמוני של החמאס, מזימותיו השפלות והירי מתוך אוכלוסייה אזרחית. לכן הפעם הממשלה עמדה בהצלחה יחסית גם בקרב התקשורתי על דעת הקהל בעולם.
בהסברה לא די
דומה שלמרות השיפור בהסברה הישראלית, במבחן התוצאה עדיין לא די בה. נכון שבמלחמה זו, בניגוד למלחמות קודמות, מצאנו עיתונאים זרים שתיעדו את הירי מתוך אוכלוסייה אזרחית בעזה וכן ביטויי תמיכה בישראל גם מצד ידוענים ומדינאים. הגדילה לעשות תת-שר החוץ הבריטי, סעידה וארסי המוסלמית, שהתפטרה במחאה על מדיניות הממשלה הבריטית העויינת כלפי ישראל.
אולם למרבה הצער, בצד גילויי התמיכה בישראל עדיין שולטת בעולם האווירה העויינת נגדה. באו"ם וגם במדינות המערב במימשל, בעיתונות ובקרב האקדמיה רבו הקריאות להעמיד לדין את הממשלה על 'פשעי עזה'. נראה כי יותר משזו השפעת התקשורת החמאסית העולמית והסברתה התעמולתית המשומנת, התופעה מצביעה על עוצמת האנטישמיות הקיימת בעולם כלפי היהודים. ונגדה, כפי שמוכיחה המציאות, אפילו נשק ההסברה לא יועיל. אלא שארגוני השמאל בארץ, הקוראים לצה"ל ארגון טרור ומפגינים נגדו, עושים את המלאכה עבור האנטישמים לא פחות טוב מהם. לאן הגענו?
לא בכל מחיר
צודק שר האוצר,
יאיר לפיד, המתנגד להעלאת המיסים, שהם גבוהים לפי כל קנה מידה. אולם לאור הוצאות המלחמה הגבוהות, העומדות על 10 מיליארד שקלים, שעדיין לא ברורים מקורות המימון שלהן בתקציב האוצר, תמוהה התעקשותו של לפיד להעביר את חוק דיור בלי מע"מ, שעלותו השנתית 3 מיליארד שקל. האומנם זה מה שחסר עכשיו לתקציב המדינה?
נכון שהשר זקוק נואשות לחוק, כדי להעלות את תדמיתו הציבורית, שנמצאת בשפל בסקרים. אולם ממתי האוצר, עִם היד על השיבר, הפך לרכוש פרטי שלו ולמשרד ליחסי ציבור, שנועד לשרת אינטרסים אישיים, בניגוד לשיקולים כלכליים וגילוי אחריות מקצועית? די לפופוליזם בכל מחיר (לקופת המדינה, אלא מה)!
אחוות השכול
כבר התרגלנו לראות את עם ישראל המופלא, הנותן ומתאחד בזמן מלחמה ובשעות חרום. אך ראויה לציון במיוחד הנתינה וההתגייסות למען הזולת במשפחת השכול. אין מדובר רק בתמיכה של דור השכול הוותיק בדור השכול הטרי (ומשפחת מרים פרץ המיתולוגית כמשל).
המיוחד במלחמה זו הוא התמיכה של משפחות השכול הטריות במשפחות הבאות בעקבותיהן, למרבה הצער. למוֹתר לציין את משפחות החטופים הנאצלות שבאיו לנחם ולתמוך במשפחות החללים. אך גם משפחת החלל הנעדר, אורון שאול, שחיזקה את משפחת הדר גולדין, מאז שנחשב לשבוי ועד השִבעה. דומה שהביטוי 'באו לחזק ויצאו מחוזקים' לא היה עוד קלישאה, אלא בגדר מציאות. זאת מתוך אמפתיה, תחושת הזדהות ואחוות השכול. תמיכה קבוצתית כבר אמרנו?
