על ישראל נגזר, כנראה, לשרוד בין מלחמה אחת לשנייה. ככל שזה נשמע מאיים - זה גם בדוק, ללא עוררין. במזרח התיכון, שגועש כל העת, זו מציאות שאינה משתנה. השלום, במצב שכזה, הוא חלום, שאין לו סיכוי למימוש.
רוצים הוכחות? הריהן לפניכם, והמצב, אללי, רק הולך ומקצין. פעם הייתה מלחמה אחת לעשור, והיום היא פורצת אחת לשנה. את "האיזון הקדוש", של עשר שנים בין מערכה צבאית אחת לשנייה, הפרה מלחמת יום הכיפורים של שנת 1973.
אחרי "הטור האריתמטי" הרוטיני, שנוצר עקב מלחמת העצמאות (1947), מלחמת סיני (1956), מלחמת ששת הימים (1967) - הופרה שיגרת המלחמות הזו לבלתי-חזור. שנתיים מאוחר יותר (1969) כבר פרצה מלחמת ההתשה, ובחלוף ארבע שנים (1973) כבר טעמה מדינת ישראל את טעמה של הנוראה שבמלחמות - הלא היה מלחמת יום הכיפורים.
סאגה מטורפת
והנה מסתבר כי מלחמות לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006), כשביניהן גם מלחמת המפרץ (1991) - עדיין לא השלימו את הסאגה המטורפת הזו של מלחמות-ישראל. הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוליד, מפעם לפעם, מבצעים צבאיים, שלא היו אלא מלחמות בקצב מוגבר, גם היו קצרות-מועד במהלכן. בין אלה נכללים מבצע "קשת בענן" ומבצע "ימי תשובה" (2004); מבצע "גשמי קייץ" (2006); מבצע "חורף חם" (2008); מבצע "
עופרת יצוקה" (2009) מבצע "עמוד ענן" (2012) ומבצע "צוק איתן" (2014), שעדיין נמשך. ועוד לא הזכרנו את שתי האינתיפאדות - האחת בין השנים 1987 עד 1993, והשנייה בין השנים 2000 עד 2005. בשתיהן נקטף מספר שיא של ישראלים, שהסתכם ב-1,279 הרוגים.
התכיפות במערכות-ישראל, שרק הולכת ומתעצמת, חייבת להדליק נורה אדומה. היא מצביעה בעליל שאין כל סיכוי לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בכוח הזרוע, וכי רק משא-ומתן מדיני עשוי בסופו של דבר להניב את הפרי המקווה.
