במאמר קודם עסקתי בפרשת הדרכים עליה נצבים ערביי ישראל לאור ההקצנה הגוברת בקרבם, והנסיונות של חוגים פוליטיים, אינטלקטואליים ואינטרסנטים אחרים, בשיתוף עם השמאל הקיצוני בישראל, לשנות את אופייה הקונסטיטוציוני.
מאמר זה נכתב על-רקע "שטיפת המוח" שעושה התקשורת המגויסת (מטעמים אידיאולוגיים או מסחריים) לציבור, ובה היא מבקשת לתלות את החרפת היחסים בין יהודים לערבים בישראל, בתקופה האחרונה במיוחד, בהתנהלות חריגה של חוגי "ימין קיצוני" יהודיים; ובעקיפין היא מבקשת לנצל מסע הומניסטי כביכול זה, לשירות עצמה, לנוכח תחושה מתגברת בקרב השמאל הקיצוני וחוגים אליטיסטים קרובים אליו של סף סובלנות יורד בקרב הציבור כלפי מסעות גאולת הנפש שהם מנהלים כזה מכבר כלפי רוב הציבור שאינו חושב כמותם.
דוגמאות להתנהלות החריגה הם מוצאים בתופעות "תג מחיר", בחוסר סובלנות גדל והולך של יהודים כלפי האלימות הערבית בהתבטאויות פומביות, בהפגנות, במעשי חבלה ובשת"פים עם אויבי המדינה.
מתחזקת הדרישה כלפי ערביי ישראל להשתלב השתלבות מלאה בחיי המדינה כאזרחים מועילים, ולהמנע מדווקאיזם מופגן ומתנכר כלפי ישראל שעה שהיא נמצאת במלחמה עם ארגונים פלשתינים דוגמת החמאס. והגורם הכי מוזר שמעלים חוגים אלה, הוא ההתנגדות הגוברת בציבור הישראלי להכיל ולהבליג על התוקפנות הערבית המקומית כלפי הציונות - תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, ומחוללת המדינה היהודית בה הם חיים, תוך שהם חותרים לשנות את אופייה של המדינה, ממדינת הלאום היהודי למה שהם מכנים "מדינת כל אזרחיה"; דהיינו: ביטול המדינה היהודית.
תגובות מילוליות
במדינה אחרת, הייתה קופת שרצים כזו מחוללת כבר מזמן תנועה עממית שדורשת לסלק את מחרחרי הריב הפנימי מהמדינה ולשלול את אזרחותם. כאן, בינתיים, מחוללים הדברים בעיקר תגובות מילוליות והפגנות-נגד מוגבלות. גם השמאל, גם העיתונות המגבה אותו בנוסח מתלהם וארוגנטי וגם הערבים המשמשים נושא ומושא לפעילות זו בעת ובעונה אחת, צריכים להבין שלכל פעולה תבוא במוקדם או במאוחר תגובה.
ויתכן מאוד שאנו עומדים בראשיתה של תנועת התנגדות ציבורית רחבה להתגרויות הנ"ל, ולנסיונות לחסל מבפנים את המדינה היהודית - על-ידי שינוי אופייה היהודי והגדרתה המדינית-פוליטית - כמהלך של שת"פ וסיוע לפעילות מובילה המתרחשת מבחוץ כבר עשרות שנים. בעניין זה אינני מבין את השמאל ואת מי ומה שהוא משרת; אני יכול להבין את הערבים, אבל בהחלט לא מסכים עימם ולא מסכים לאפשר להם להתמיד במהלכיהם ובוודאי שלא להרחיבם.
מובן שאני רואה בהצגת הדברים של השמאל ושל החוגים המיליטנטיים בקרב ערביי ישראל הצגת דברים שקרית בחלקה, ובלתי נסבלת בחלקה האחר, וכנראה שאינני בודד בכך. הצגת הדברים המוקצנת וההתלהמות המתלווה לניפוחם והעצמת חומרתם, מכוונת לסתום פיות של החוגים שעזרו עוז סוף-סוף לצאת חוצץ נגד ה"בון טון" של התקשורת המגויסת ושל האייקונים האידיאולוגיים והאליטיסטיים אותם היא משרתת.
מדברים על הערבים - כביכול מיעוט שיש לסייע בידיו ולהגן על מסכניו - אולם פוזלים לעבר הביקורת על אמנים (שפתחו את תורת החרמות על קולגות שלהם), על האקדמיה, (שהצורך שלה דומה וההתנהלות של חוגים רחבים בה בלתי נסבלת), על קבוצות-לחץ מקומיות בשרות ומימון גורמים זרים ועוד - כולם מבוקרים לאחרונה בחריפות על-ידי ציבור הול וגדל בישראל, ולצד הביקורת מתפתחות גם ראקציות מעשיות באותם כלים ממש, וגם בכלים אחרים.
כל ניסיון שעיקרו הטלת אשמה חד-צדדית על מגזר אוכלוסייה אחד לתופעות בין-מגזריות, מעוות, לרוב מסולף באופן מלא או חלקי ונובע לעיתים מזומנות ממניעים פוליטיים זרים.
הפתרון הנכון
התנהלות השמאל והאליטות החברתיות שרובן הגדול נוטות אליו מסיבות היסטוריות וחברתיות-כלכליות מסתירה את העובדה שאף על-פי שהוויכוח הציבורי מתמקד בעמדות המדיניות של הימין בשאלת הפתרון הנכון לסכסוך הישראלי-ערבי, הוא בעצם ויכוח כפול:
א. בשאלה הפוליטית הנ"ל עצמה; ב. בשאלת אופייה הלאומי, החברתי והאידיאולוגי של מדינת ישראל; שחלק ממנה הוא האיום המדומיין של התחרדותה. בשתי הסוגיות עומד הימין מצד אחד של המתרס הפוליטי והשמאל ותומכיו וערביי ישראל ברובם מצידו השני. בשאלת הפתרון המדיני קרובים רוב ערביי ישראל לעמדות השמאל, אולם בשאלת אופייה של המדינה עובר ים קווי התיחום לאורך תוואים נפרדים.
גם בשמאל לא הכל מקשה אחת, אבל כמגזר רמת האחידות בו גבוהה למדי. חולשתו הפוליטית של השמאל שמקורה בין היתר גם בחולשתו הדמוגרפית, מובילה אותו במאבק על שימור עמדותיו וחתירתו לקיים הגמוניה אידיאולוגית בציבור היהודי, באופן פרדוקסלי לשיתוף פעולה עם חלקים גדולים במגזר הערבי, ושת"פ זה מבדל אותו מרוב הציבור היהודי. מדוע הוא מסכים לשלם מחיר זה, היא שאלה שיש לברר במסגרת אחרת.
התקשורת ובכלל זה הרשתות החברתיות היא גורם השפעה חזק ביותר על דעת הקהל, והשמאל, שנחלש פוליטית הצליח לשמר בידיו שליטה על התקשורת ומשתמש בה לקידום מטרותיו.
אין זה סוד שהתקשורת הישראלית נשלטת ומנוהלת על-ידי חוגים כלכליים ופוליטיים שצמחו אידיאולוגית בשמאל ועל כן הם בעלי נטיות שמאלניות מבחינה מדינית, נטיות שלדעתם משרתות אותם גם כלכלית. שימוש בתקשורת, כשהוא נתמך במימון זר ובקשרים חברתיים ופוליטיים מוטי-אינטרסים זרים, מגביר ומעצים את יכולות השמאל הרבה מעבר למשקלו הפוליטי הריאלי ברחוב הישראלי, ובמיוחד ברחוב היהודי.
בהתנהלות זו טמון ניסיון מוסווה לאנוס את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מניפולציות ולחצים מבחוץ, לקבל או לאמץ עמדות מדיניות שאינן מקובלות על רוב הציבור. להשפעת התקשורת נלווים גם מסעות "שכנוע" ולחץ אחרים כגון חרמות, הפגנות, ודיווחים שקריים או חלקיים בתקשורת שלנו ובמקומות אחרים. מהניסיון של השנים האחרונות ניתן להעריך שלמהלכים אלה הצלחות שוליות בלבד. ושעה שהציבור הימני ביטל בעבר את חשיבותם, כיום כאשר מתנהלת תנועת מלקחיים בין השמאל לחלק גדל והולך של ערביי ישראל, דווקא בנושאים המדיניים ובנושאים הנוגעים לביטחון הלאומי הבסיסי של המדינה, מתחיל הציבור הזה להיות אקטיבי יותר בתגובותיו.
אשפי רשתות
לאחרונה, עם התגברות משקלן של הרשתות החברתיות בתקשורת הבין-אישית הכללית, לחודרת מגמת ההתנגדות האקטיבית להגמוניה שמאלנית-ערבית אנטי-ישראלית במהותה, גם לרשתות אלה. טבען של הרשתות החברתיות שהכל קורה בהן במהירות גדולה ובעוצמה רבה.
הנגישות של כל פרט לרשתות החברתיות ויכולתו להביע דעה בדרך כלל ללא צנזורה פוליטית, כשצנזורה פוליטית מסכנת את מהימנותה ופופולריותה של רשת שמנסה להשליט אותה, מיטיבים דווקא עם ה"פלביים" שבציבור. דומה שקצב האירועים וכמות המצטרפים ברשתות החברתיות, הפתיעו את "כוהני התקשורת" ו"אשפי הרשתות החברתיות הפוליטיים" והם גם שחוללו את "הבהלה" והניסיון המאורגן להתנער מהצ'חצ'חיות שנגלתה להם פתאום...
דומה שעקרון ההדדיות שלפיו מותר לימין להשתמש למאבקים פוליטיים בכל הכלים והשיטות שבהם משתמש השמאל, כלל לא עלה על דעתו של השמאל ואם עלה, נדחה מתוך התנשאות וביטחון עצמי מופרז שאין בילתו. וכשהימין מצליח למנף כלים אלה לרמה שמלחיצה את השמאל, הם הופכים ל"בלתי לגיטימיים"; וכאן הוא טועה שוב ובגדול.
המסע התקשורתי של העת האחרונה, מבטא את זעם השמאל וסלידתו מן העובדה שרבים בישראל כבר אינם רואים במשנתו ובהטפותיו דברי אלוהים חיים. רבים סבורים יותר ויותר שלא כל ערביי ישראל הם טלית שכולה תכלת, וכי כשם שאין להאשים חפים מפשע גם אין לעבור לסדר היום על מעשיהם של עבריינים ומחרחרי ריב ומדון. בשארה, זועבי, זחלקה וטיבי, התפרעויות אוקטובר 2000, ההתפרעויות האחרונות בירושלים ההתעמרות במתישבי איו"ש, רצח יהודים באשר הם יהודים, פציעת שוטרים, שמחה בוואדי ערה על רצח נערים יהודים, תמיכה באויב החמאסי ופעילות פוליטית אנטי-ישראלית אינם עולים בקנה אחד עם שותפות ונאמנות למדינה.
ריבוי הדוגמאות והצטברות המקרים, לדעת רבים כבר אינם אפיזודה מקרית, ואינם מתקבלים יותר ב"הבנה" ובסובלנות; גם ליהודים יש גבולות סבלנות. הם רחבים ועמוקים אבל לא אינסופיים. אותם רבים, בתוך ליבם פנימה, כבר אינם מאמינים שהכל נובע מכך שממשלת ישראל עדיין לא בנתה במגזר הערבי את כל הכבישים שהיא "חייבת" לו...
המסע התקשורתי שתואר לעיל פרש כנפיים לעבר תחומים נוספים. כפי שמקובל במסעות "שטיפת המוח" של השמאל באמצעות התקשורת המגויסת בישראל, מדובר עתה במסע לריהביליטציה של אמנים שהותקפו בתקשורת החברתית על שהציגו בזמן לחמיה עמדות בגנות ישראל וממשלת ישראל ובזכות הערבים שפתחו במעשי האלימות, בגנות הימין שמשרת בצבא ובזכות אחרים שאינם משרתים בו ובזכות האידאות הנעלות שלהם ובגנות הברברים מהימין שאינם מקבלים אותן . ההפתעה הגדולה הייתה היקף התגובות והכעס הרב שעלה מהן.
פתאום התברר לחולמי השמאל שהימין לומד ומשתמש במה שהוא לומד, שהוא מבין היטב את כוונות המבקרים ודוחה אותן מכל וכל והוא כאן בכדי להשאר. הימין אינו מוכן עוד לראות בשמאל את "הטובים" מטבעם, את "הישרים" תמיד, את "המוסריים" מעל לכל ביקורת ואת החכמים" ויודעי הח"ן; העידן הזה תם. לפתע התברר שלימין נמאס להיות שק החבטות של השמאל המתחסד, ומי שאינו יודע את מקומו, עשוי לחטוף ריקושטים.
כשם שעלה על גדותיו נהר ההתלהמות של ערביי ישראל, עלה על גדותיו עלה על גדותיו גם נהר הביקורת הפומבית הבלתי-מרוסנת והמתוזמרת היטב של השמאל המתחסד בסיוע התקשורת ובהובלתה.
חוגים רחבים שהיו עד כה בגדר רוב דומם אבל בעל אינסטינקט קיום בריא, קם באופן ספונטני ואמר: עד כאן. "הרעלת הבארות" עברה את הגבול וחייבים לקרוא לסדר את מחולליה, ומכאן והלאה יפעל עקרון ההדדיות בכל.
במהלך כתיבת שורות אלה, קראתי את הראיון של יואב ברנברג עם עדנה מזי"א - (
ידיעות אחרונות, 7 ימים, 8.8.14, עמ' 48). אין כמעט טוב ממנו בכדי להמחיש את הבעיה על מכלול רכיביה - ההתנשאות המשתחצנת של השמאל מזה וההתעלמות המתחסדת מהתגובות להן היא זוכה מזה. חשוב להבחין שלכל תופעה יש פעם ראשונה, ולעיתים צריך להמתין להופעתה זמן רב. לפעם השנייה והשלישית צריך להמתין פחות ופחות זמן.
סדרות החינוך שמארגן השמאל לימין בעזרת ובחסות התקשורת המגויסת, הפכו ל"סדין אדום" וכבר אינן גורם מרתיע. מותר כמובן שיהיו חילוקי דעות וצריך ללבן חילוקי דעות על במות ציבוריות. אולם ליבון פרושו דיבור פתוח בגובה העיניים ולא גניבת דעת או הולכת שולל. גניבת דעת עשויה להקנות בתנאים מסוימים יתרון זמני, אבל כאשר יסתבר שהיה מדובר בגניבת דעת, הראקציה עשויה להיות בלתי-צפויה באופייה ובעוצמתה.
ואם לחזור במשפטים קצרים לאקטואליה: השמאל לא יוכל לאכוף את עמדותיו על רוב הציבור, גם בעזרת התקשורת המגויסת, אבל יוכל גם יוכל להתגרות בו. אחרי הלקחים של אוסלו, הבריחה מלבנון, האינתיפאדה השנייה וההינתקות מעזה ועוד. בהחלטות על ארץ ישראל ועל מדיניות כלפי הרשות הפלשתינית, חמאס ועוד, לא יהיו יותר "גולדפרבים".
לכן, צריך להפריד את הדיון בסוגיות אלה מהדיון בנושאים אחרים, ולבחור באפשרות היחידה שביכולתה למסד את הוויכוח הלאומי, ולהחזירו לפסים של דיון ציבורי ולא מלחמת יצרים בין מגזרים יריבים. אפשרות זו היא עיצוב קונצנזוס רחב לעמדת מינימום לאומית מוסכמת באמצעות דיאלוג פנימי פתוח, הוגן וכן, והתיצבות שכם אחד מאחוריה. רק עמדה כזו עשויה לשכנע את העולם הערבי שהוא אינו יכול לצפות לדוג במים עכורים, ולנצל שיטות של הפרד ומשול לקידום חד- צדדי של האינטרסים שלו. רק כך אפשר שישתכנע להגמיש עמדות לכלל פשרה הוגנת ולאפשר הסדר סביר, שגם כך לא יהיה פשוט וקל.
כל דרך אחרת מובילה למבוי סתום פנימי ולמבוי סתום ישראלי-ערבי, ובסופו של דבר, כנראה לעימות אלים חדש.
הליכה בדרך זו קשה, אך נכונה. ויתורים מתוך פשרה פנימית ושכנוע הדדי עשויים להיות כואבים אבל הם כורח דמוקרטי - חברתי ולאומי משותף לכל בעלי המטרה הציונית הזהה. ויתורים מתוך סיבות חיצוניות, הם לעולם פצע פתוח וסכנה לסולידריות ולחוסן הלאומי.
