אחרי הכישלון הטוטלי של
הסכם אוסלו וההינתקות, ממשיכים אנשי השמאל לדרוש ממדינת ישראל להמשיך באותה דרך הרסנית. היציאה מעזה הביאה לנפילת אבו מאזן ולעליית משטר הטרור האכזרי של החמאס. עזה הפכה לישות טרוריסטית שמקיזה את דמה של מדינת ישראל. עכשיו דורש השמאל לעשות הסדר ביו"ש ולסגת גם משם.
החמאס ישתלט על השלטון מייד עם נסיגת ישראל. ירושלים, המרכז, השרון ועמק יזרעאל יהפכו למוכי טרור ומנהרות תופת. מטוס אחד לא ימריא מנתב"ג. איך השמאל יכול לטעות שוב ושוב ולא להסיק את המסקנות הברורות? איך כל זה קשור למאפייני התפיסה האנושית? ומדוע כולנו יוצאים מתוך השקפת עולם מסוימת ומגיעים תמיד למסקנה שהיא תפיסת העולם עצמה?
אנשי השמאל מתעלמים מהכישלון הטוטלי של דרכם ומתעקשים ביתר שאת על המשך הדרך הזו. הסכם אוסלו הביא לשטחים ארגוני טרור רצחניים שרצחו כאלף ישראלים ופצעו אלפים. ערפאת לא התכוון מעולם לשלום. הוא הונה את רבין ופרס. פרס אמר שבשלום כמו באהבה צריך להיות עיוור. תוצאת העיוורון הזה הייתה מלחמת טרור של עשרים שנה שהביאה לאלף נרצחים ואלפי פצועים. ערפאת חתם מבחינתו על יישום מדויק של תוכנית השלבים שלו משנות השבעים- לקיחת עוד ועוד שטחים ממדינת ישראל בדרכי עורמה מדיניות או בדרכים צבאיות, וזאת כבסיס להמשך המאבק על פלשתין השלמה. אבו מאזן המנהיג הפלשתיני אינו טרוריסט ואינו אדם אלים. גם הוא לא יחתום על סוף הסכסוך. הוא ינסה לקבל מדינה פלשתינית בדרכים מדיניות לא אלימות.
ב-2006 שלט בעזה אבו מאזן. ההינתקות הביאה לעליית החמאס שבבחירות שספק אם היו דמוקרטיות. עזה הפכה לישות טרור שפוגעת שוב ושוב במדינת ישראל. בתדירות גבוהה נאלצת מדינת ישראל לצאת למבצעים צבאיים כדי להגן על תושביה.
ביהודה ושומרון שבה שולט צה"ל - מתקיים משטרו של אבו מאזן - משטר מתון יחסית ולא אלים. מצבם הכלכלי של התושבים טוב בהרבה מזה של תושבי עזה. בעזה שממנה נסוג צה"ל, שולט כאמור משטר טרור רצחני שמקיז את דמה של מדינת ישראל. מכך הסיקו אנשי השמאל שיש להגיע עם אבו מאזן להסכם שלום ולסגת מיהודה ושומרון. נסיגה כזאת תביא מייד לעליית החמאס גם שם. מדינת ישראל כולה ובמיוחד ירושלים, כל אזור המרכז, השרון ועמק יזרעאל יהפכו למוכי טרור, טילים ומנהרות תופת. איך אפשר להגיע למסקנה כל כך מופרכת ומוטעית?
כדי להבין זאת נדון בנפלאות התפיסה האנושית שגורמת לכולנו לצאת מהשקפת עולם מסוימת ותמיד להגיע כמסקנה לאותה תפיסת עולם...
יש לנו שני סוגי זיכרון: הזיכרון המודע והנגיש לנו. הזיכרון הלא מודע- שאיננו מודעים אליו אך למרות זאת השפעתו על תפיסת עולמנו, הדרך שבה אנו מנתבים את חיינו והיכולות התפקודיות שלנו מכריעה!
רגשותינו הם האמצעי של המערכת הלא מודעת לנתב אותנו ליישם את הזיכרון הרגשי שמוטמע בנו ללא שיקולי כדאיות ומבלי שאנו מודעים לכך! אנו מודעים לכך שמתעוררים בנו רגשות אך לא לזיכרון הרגשי שעומד מאחוריהם! בתחומים שבה הזיכרון הרגשי שלנו חיובי ובונה ננותב בהצלחה על-ידי רגשותינו וההצלחה תראה לנו מובנית מאליו. בתחומים שבהם הזיכרון הרגשי שלנו בעייתי וכאוב רגשותינו יכשילו אותנו שוב ושוב. למשל: אדם בעל מוטיבציה וביטחון עצמי שמצליח בעבודתו הרבה יותר מאדם בעל כישורים זהים אך בעל רגשות קשים וכואבים שמכשילים אותו מקצועית.
המערכת הרגשית פועלת על בסיס הזיכרון הרגשי הלא מודע שלנו. התפיסה המודעת שלנו היא תפיסה מגושמת ולא יעילה. אנו תופסים פרטים ומנסים לאסוף אותם למושג בעל משמעות: למשל איסוף צלילים למילה. איסוף המילים למשפט. תפיסה זו אינה יעילה! אם ננסה לתפוס כל צליל בצורה מודעת, לשים לב לכל פרט בחדר ולרעשי הרקע לא נוכל לתפוס מידע ביעילות!
התפיסה הרגשית שלנו היא התפיסה הדומיננטית והעיקרית שלנו. התפיסה הזאת נעשית על-ידי השלכה של זיכרון רגשי קודם מאירועים שנתפסים כדומים לאירוע הנוכחי. בדרך זו יש לנו תפיסת מצב מיידית וכוללת על אירוע עכשווי.
הבעיה היא שהתפיסה הזאת מאוד סובייקטיבית וחלקית: סובייקטיביות: נתפוס את העולם על סמך ניסיון חיינו. למשל מי שניסיון חייו חיובי ואוהב יתפוס כך את המציאות. מי שניסיון חייו קשה וכאוב יתפוס כך את עולמינו. ודוגמה נוספת שהיא נושא המאמר: אידיאולוגיה היא זיכרון רגשי שמוטמע בנו. אנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית תופסים באופן מנוגד ושונה לחלוטין את אותם אירועים אוביקטיביים!
חלקיות: נתפוס ונתייחס כבעלי משמעות רק למידע שיש לנו לגביו זיכרון רגשי רלוונטי. למשל: מישהו יתפוס סיטואציות חבריות. אחר יהיה עיוור אליהן.
ולנושא המאמר: אנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית יתייחסו למרכיבים אחרים לגמרי במצב האוביקטיבי. עשו ניסוי: כנסו לאתרי שמאל מובהקים ואתרי ימין מובהקים ותראו שהכתבות עוסקות במרכיבים אחרים לחלוטין של האירועים. כנסו למשל ל"ערוץ שבע" ול"גדה השמאלית" ותחושו כאילו הם מדווחים על מציאות אחרת לגמרי. אנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית לא יוכלו לייחס חשיבות ולהבין טיעונים שזרים לאידיאולוגיה המוטמעת בהם גם אם הם בעלי חשיבות אוביקטיבית!
כולנו יוצאים מתוך אידיאולוגיה רגשית ולא מודעת מוטמעת בנו, תופסים לפיה את המצב הקיים ומבינים תמיד באותה דרך את המציאות העכשווית! ככל שהאידיאולוגיה שמוטמעת באדם מאוזנת וכוללת מרכיבים רבים יותר נקלוט כך את המציאות ונייחס משמעות לשיקולים רבים. ככל שהאידיאולוגיה שמוטמעת קיצונית יותר, האדם יראה את המציאות בצורה חלקית ולא יוכל לייחס משמעות וחשיבות לשיקולים שזרים לו גם אם הם בעלי חשיבות אוביקטיבית רבה!
השמאל של מדינת ישראל כולל גוונים רבים. הרוב המוחלט והיפה (גם אם הוא טועה) פועל לפי מה שהוא מאמין שהיא טובת מדינת ישראל. הם מאמינים בשלום ובתהליך המדיני. ככל שהמצב יחריף הם יקצינו את עמדתם גם אם אוסלו וההינתקות הוכיחו שדרכם מביאה לאסונות ומלחמות ולא לשלום ושקט. הם יוצאים מתוך השקפת העולם הזו וזו תמיד מסקנתם ללא קשר למציאות.
ישנם גם גוונים אחרים: מי שמקדש כמטרה רגשית אידיאולוגית את סיום הכיבוש של יהודה ושמרון (לפי תפיסתו) יתמוך בכך גם אם יבין שהמשמעות תהיה עליה מחרידה בטרור. הוא יחוש שסיכום הכיבוש הוא המטרה גם אם הדבר יפגע בביטחון אזרחי ישראל. יש כאן מטרה רגשית בעייתית כי הם מקדשים את סיום הכיבוש ולא את טובת המדינה.
יש מיעוט קטן שמזדהה עם האויב ואיבד את תחושת הנאמנות למדינת ישראל. הם מאמינים בכך וזה מה שהם מקדשים.
כולנו מקדשים את מה שמוטמע בנו כזיכרון רגשי בלתי מודע.
לכולנו תפיסת מציאות סובייקטיבית וחלקית בהגדרה. ההיסטוריה של מדינת ישראל הוכיחה להערכתי שתפיסת העולם של הימין הפרגמטי ניבאה הרבה יותר נכון את המציאות, בוודאי בכל מה שנוגע לסוגיה הפלשתינית.
