המלים שצורמות את האוזן

שיבושי הלשון העברית הם רעה חולה, אם לא מגפה, הפושה בקרב רבים מאיתנו. חומרתה כפולה כשנדבקים בה גם אמצעי התקשורת האלקטרונית, האמורים לעמוד על משמר השפה.

ממעקב שערכנו במשך השבוע האחרון, מנינו מספר שגיאות נפוצות הצורמות את האוזן והחוזרות על עצמן חדשים לבקרים, באין פוצה פה, הן ברדיו והן בטלוויזיה.

די לעקוב אחר מהדורות החדשות היומיות, שמטבע הדברים משודרות בתכיפות גבוהה למדי במדינה שבכורח המציאות נוהגת "לייצר" כל העת שיאים חדשותיים.

קחו, למשל, את תא"ל (מיל.) אבי בניהו, שכאחד מגיבורי פרשת הרפז מתואר, משום מה, כ"דובר צה"ל לשעבר" (במקום: דוברו לשעבר של צה"ל), כאילו הצבא שלנו, רחמנא לצלן, איננו קיים עוד.
ארצות-הברית מוזכרת מפעם לפעם כ"בת הברית" (במקום "בעלת-הברית") של מדינת ישראל, אלא שבמחילה מכבודה ייאמר שארצו של הדוד סם איננה נחשבת, עדיין, ליהודית מטבעה ולכן גם איננה בת-בריתה. לכל היותר היא בעלת-ברית נאמנה עבורה, ועל כך, מן הסתם, אין ויכוח.

את הידיעה על ישיבת הכנסת המתמשכת מכתירים השדרים בכותרת, לפיה "הישיבה עדיין ממשיכה" (במקום "נמשכת") - מה שבהחלט צורם את אוזנינו הרגישות.

ההיגוי הרצוי

התכנסות של קהל גדול באזור מסוים מתוארת כ"כמות" גדולה של אנשים (במקום "מספר" גדול של אנשים), כאילו המדובר איננו בבני-אנוש אלא בחפצים שמשקלם נמדד, רחמנא לצלן, בקילוגרמים. ובואריאציה על אותו נושא מתוארת, משום מה, מידת השטח של 10 "דונם" כ-10 "דונמים". אז עד אנה הגענו?

המרחק שבין יום ראשון אחד בשבוע ליום ראשון שלאחר מכן מתואר כ"שבוע-ימים", והרי שבוע-ימים הוא תמיד מעל לשבוע, והפער שבו אכן מדובר הוא שבוע בלבד.

קורבן השגיאה הנפוצה ביותר, על-פי מנייננו, הוא המספר 18. ברדיו ובטלוויזיה מספרים על "עלם בן שמונה (קמץ מתחת לנון במקום סגול).עשרה", והוא הדין, כמובן, עם "תפילת שמונה-עשרה".
ואחרון-אחרון לא חביב הוא, מן הסתם, השימוש בשאלה הקלוקלת שמפנה המראיין למרואיינו: "איך זה מרגיש" (במקום: "מהי ההרגשה"), כאילו המרואיין הוא חפץ ולא בן אנוש,
דומה שהגיעה העת לשים קץ לשגיאות הבולטות, החוזרות על עצמן מדי יום בתדירות גבוהה. והיה ולא ניתן להחזיר למקלטי הרדיו והטלוויזיה את שפתו הטהורה של אליעזר בן יהודה - ראוי לפחות לחזור לימיהם של השדרנים משה חובב וראומה אלדר, אבירי ההיגוי הנכון בעברית.