נוער ללא עתיד

שלוש שנים חלפו מאז אותו קיץ סוער שבו פרצה לחיי ישראל "מחאת האוהלים" והייאוש בקרב הדור הצעיר רק נעשה עמוק יותר, מכאיב יותר, והפתרון למצוקה עדיין לא נראה באופק. עוד ועוד צעירים בתחילת דרכם יכולים רק לחלום על רכישת דירה או מציאת מקום עבודה הולם שיאפשר להם פרנסת קיום; עוד ועוד צעירים שסיימו את לימודיהם האקדמיים על חשבון ההורים, כמובן, הפסיקו אפילו לחלום על הקמת משפחה.

את הטרגדיה הזו ניתן לאפיין במלים הפשוטות הבאות: ישראל היא ארץ-מולדת עם עבר מפואר ועשיר אבל ללא עתיד לדור הצעיר. ובאין עתיד כאן מחפש הדור האבוד הזה את עתידו שם, בניכר, בארץ מרחקים נפלאה, שבה עדיין קיימת התקווה למימוש החלומות שבישראל כמעט נמוגו ואינם עוד.

היום, מאז סיום מבצע "צוק איתן" נראה שהדיון הציבורי סביב שאלת הירידה מן הארץ שוב עובר למרכז הקיום הקשה והמפרך על אדמת המולדת שנחשבה פעם לארץ הקודש. עובדה: סקר מיוחד שהוזמן על-ידי "אולפן שישי" מגלה כי כמעט שליש מבין הנשאלים היו שוקלים ברצינות לרדת אם הייתה להם הזדמנות מתאימה. מסתבר כי הדור המאוכזב הזה כבר איננו 'נפולת של נמושות' אם הוא מוכן לרדת מן הארץ שבה אפילו האפשרות לחלום הפכה ללוקסוס גדול מדי.

הדור המאוכזב הזה יצר, שלא מרצונו ושלא מטובתו, בעיות כלכליות גם לדור של ההורים הנאלצים להתמודד עם בעיה קיומית חמורה ומעיקה: ילדים רווקים ומבוגרים שלא הצליחו למצוא פרנסה הולמת ומגורים צנועים, עדיין גרים בבית הוריהם ועושים ככל יכולתם כדי שיוכלו להמשיך לחיות על חשבון אבא ואמא.

למרבה הצער הדור האבוד הזה מייצר "נפולת של טפילים" המבקשים מוצא, באין מוצא, בחיים על חשבון ההורים. עבודה למטרות פרנסה לא בראש שלהם והם עושים רק את מה שבא להם, במטרה אחת: ליהנות מן החיים ללא כל אחריות. צאצא מן הסוג הזה אינו דבר חדש. בהיסטוריה היהודית הוא אפילו זכה בתואר הלא מכובד "בן סורר ומורה" שפירושו מי שעובר על מצוות היסוד של כיבוד הורים והמוגדר כאדם חסר משמעת, פורק עול ונהנתן. אבל הסוג הטפילי הזה הוא רק הנפולת שאמנם צריך לדעת איך לטפל בה אבל היא איננה לב הבעיה.

לדור ההולך לאיבוד הזה אבד כוח ההתמודדות. בני הדור הזה אינם יודעים איך להסביר את מצבם במונחים פסיכולוגיים. הם רק חשים שאין להם עתיד. הם חיים ב"לחץ אטומי" ובאי וודאות שלא משנה להם מנין הם מגיעים. "זה אולי הטילים, אולי המיסים, אולי אווירת הייאוש ברחובות, אולי המינוס בבנק ההולך ותופח, או אולי ההכרח לבוא להורים ולהתחנן שיעזרו, אם בכסף אם בשיתוף מגורים – אך אין מושיע. ואט אט מתערער הביטחון העצמי שלהם ויחסם אל החברה סביבם הולך ונעשה שלילי.

מבלי שאנו שמים לב לכך הבעיה הגדולה, המכאיבה, היא מדינת תל אביב המציעה לתושביה את כל שפע העולם. בגדים נאים, בילויים בכל שעות היממה, הצגות תיאטרון, קונצרטים, בתי קפה. אבל כל השפע הזה מיועד באורח בלעדי למי שיש לו אמצעים. הדור האבוד יכול רק להסתכל סביב ועיניו כלות. הדור הצעיר הזה אינו רוצה להבין שאפשר לחיות גם מחוץ לתל אביב, הרחק ממנה. הארץ מלאה הזדמנויות. אפשר להצטרף לקיבוץ, אפשר להתגורר – בזול - בפריפריה, ברמת הגולן או במצפה רמון, ביסוד המעלה או בערד, בירוחם או בבקעת הירדן, מעבר לקו הירוק או ביישובי עוטף עזה.

וקיימת כמובן עוד אופציה – להתגורר במדינת ההתנחלויות. כל מי שבוחן את מפת ההתנחלויות יוכל להבחין בקלות כי מספרן הולך ומתרבה מיום ליום. הנוף יפה. האדמה פורייה, הכבישים טובים, החברה האנושית מגוונת וכל אחד יכול למצוא לעצמו את היישוב המתאים בתנאים "אנושיים" הולמים למגורי אדם ולהקמת משפחה. במדינת ההתנחלויות הכול אפשרי, צריך רק לוותר על חלומות האכזב של חיי ההנאה בעיר הגדולה והעשירה ולהפנים את העובדה שתל אביב איננה מרכז היקום.

התוצאה של מצב החרום המצוקתי של דור המחר חסר העתיד יכולה להיות אחת משתיים. או שהדור עליו אמור להתבסס עתידה של המדינה הזו, יסתלק מכאן ויבקשו למצוא את עתידו בשדות זרים ורחוקים – בלי מלחמות, בלי מילואים, בלי חשש מפיגועים פלשתינים, בלי אירועי עושר חסרי גבול, בלי עבודת אלילים של עולם כוכבי הבידור. או שכדי להשיג "משהו" מן החיים החד-פעמיים האלה, הם יחברו, בלית ברירה, לעולם הפשע, יהיו חיילים של ראש ארגון פשע, או שיקימו לעצמם "חצרות" שמתנובתן הפלילית יוכלו להתקיים ברווחה. אולי כבוד גדול לא ימצאו בעיסוק הזה אבל לחיות הם יוכלו. בלי טובות של המדינה ששכחה אותם והזניחה בצדי הדרך את הדאגה לקיומם.

למדינה הזו יש דור של נבחרים שאחת ממשימותיהם החשובות ביותר היא להיות מנהיגים, מורי הדרך, עמוד האש המוביל בראש המחנה.

אבל הנבחרים האלה עסוקים בעיקר בעצמם. מה יכתבו עליהם בעיתונים, איזה מכוניות פאר יקבלו מן המדינה או ממקום העבודה, מה תהיה משכורת העתק שיקבלו, מתי יוכלו לנסוע לחו"ל על חשבון מישהו. ייצור מקומות עבודה ותנאי דיור סבירים עבור הדור אובד התקווה הזה, אינם ניצבים בראש דאגותיהם. הם אינם חושבים שצריך לאפשר לאזרחי ישראל לחיות בכבוד, לשכור דירת מגורים ולא רק לקנות אותה ולהשתעבד למשכנתה עד סוף החיים. הם לא מבינים שהדור שעתידו נגזל ממנו רוצה לחיות. פשוט לחיות. לא בעושר אין קץ, אלא רק ברווחה חלקית. להם, הנבחרים המנוכרים האלה, אין זמן או רצון לטפל במצוקותיו של הדור הנטוש לאיבוד, חסר תקווה ויעד.

לאן כל זה יוביל – עדיין אין לדעת. דבר אחד ברור: באופן הזה הדברים לא יוכלו להימשך. ואולי הפתרון שיגיע אם נרצה בכך אם לא -ו יהיה מהפיכה שבמסגרתה יהפכו מילות שיר "האינטרנציונל" להמנון הלאומי בנוסח: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול. את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול, מחר הכול".