זיכרון של יום כיפורים רחוק

בר המצווה שלי נערך ב"מושב זקנים" מט ליפול מאחורי קולנוע "הדר" ברחוב מוהליבר בפתח תקוה. שני מוסדות, כשהחדש אשר הסתער במלוא תנופתו על הרחוב, מחק אותם כליל. לא נותר כיום זכר לא מקולנוע "הדר", לא מ"מושב הזקנים" וגם לא מהקיוסק של אבא שלי והספסל הירוק שהפך לסמלו.

מה שנקרא בקושי אולם כניסה באותו "מושב הזקנים" נחצה לשנים. חלק קדמי הוסב לחדר אוכל. בפינה בקצה הייתה פינת בית הכנסת. אלה אינם ימים של שירותי רווחה ממלכתיים, אלא זה מוסד, שהוקם על-ידי העדה החרדית, שמימן והחזיק כמיטב יכולתו ואמצעיו את המקום.

כשלוש שנים לאחר בר המצווה נהג אבי בחגים להתפלל באותו בית כנסת מרוט ומט ליפול. קירותיו הסדוקים תמיד דמעו עם קהל שברובו קשיש. חלקו של הציבור למעשה נכח ולא נוכח במקום. אבא מימן את הסעודה המפסקת ביום הכיפורים, וכך גם נהג לעשות בסעודות חג בראש השנה, בחנוכה, בפורים ובליל הסדר בפסח. אודה, שלא תמיד התלוויתי לאבא, אך אני נוצר עד היום את השיחות שלי עם הרב של בית הכנסת מיום כיפורים אחד, שכן נעניתי להפצרותיו של אבי, ובאתי.

למרות שקהל המתפללים ברובו לא היה במיטבו, שירת אותו בנאמנות רבה רב צעיר ונמרץ, בן משפחתו של הרב כץ, רבה הראשי של המושבה.(כן, הייתה מושבה טרם הייתה לעיר) הוא הרבה לספר ולטבל בסיפורי חסידים את דרשותיו.

היה זה רב צעיר היפראקטיבי, שסיפר סיפורי חסידים בקול תיאטרלי כדי לעורר קהל, שברובו כבר היה בעולמות אחרים. לפני תפילת נתנה תוקף מצא לנכון לספר מאמר חסידי יפה, שאני נוצרו עד היום: "אדם חייב תמיד ללכת עם שני פתקים בכיסו. על פתק אחד כתוב: "בשבילי נברא העולם", בפתק השני כתוב: "אנוכי עפר ועפר". "

למרבה הצער, רבים מאוד בחברה הישראלית, הולכים כשבכיסם מצוי רק פתק אחד – "אנוכי עפר ואפר". יותר ויותר מבאי החברה הישראלית חשים, שבמציאות שלנו, ניטלה מהם הזכות לחוש כי העולם נברא בשבילם. ניטלה מהם הזכות לחוש ביטחון תעסוקתי, ניטלה מהם תחושת השוויון שהנכסים של החברה הם נכסיה של כל באיה.

חיזוק להשקפת העולם הפוליטית שלי, שהחלה להתגבש כנער, מצאתי דווקא בשיחה ארוכה שהתפתחה ביני, הנער, ובין הרב. לדבריו, מאמר חסידי זה מהווה התרסה על מערכת כלכלית כפי שהיא קיימת, כשההון הוא השולט בה. במערכת כלכלית זו, רבים מבאי החברה חשים בצדק, כי ניטלו מהם הכוח והיכולת לממש את הפוטנציאל הטמון בהם, וכי לא ניתנה להם אפשרות לממש שאיפות וכמיהות רבות.

ומציאות כלכלית כזו אין לה כל הצדקה שתתרחש במקומותינו. כן, מצאתי מדבריו של רב צעיר חיזוק להתרסה שלי נגד מערכת של ההון, כמערכת שמנווטת את מערכות חיינו.

באותו יום חשתי שאני מתחבר יותר לרעיון של צורך להשתית שוויון בסיסי ומהותי בין כל באי החברה, רעיון המקבל ביטוי רב עוצמה באחד הפיוטים המוכרים ביותר ו"נתנה תוקף". מצער, שהוא אינו קורם עור וגידים במציאות חיינו הכלכלית בישראל.

הפיוט "נתנה תוקף" מזכיר לנו, כי שוויונם של בני אדם בא לידי ביטוי גם באחריותם. הפיוט חי ונושם את הערך השוויוני ואת האחריות שלנו בהיותנו בני תמותה ובממד הארעי של פעולתנו – "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס נשבר... וכצל עובר... וכחלום חולף."

גם אם נכשלו וקרסו בעולם הניסיונות ליצור מציאות כלכלית שוויונית אלטרנטיבית, חובה עלינו להמשיך לחתור למציאות, כבמאמר החסידי, בה יילך האדם עם שני הפתקים בכיסו ויזכה לחוש ש"העולם נברא בשבילו" – בשביל ההון האנושי של החברה ולא בשביל ההון כערך...