מרים בן-פורת(25 בינואר 1918 - 26 ביולי 2012), יליד ויטבסק, רוסיה.
אם לבת וסבתא לשלושה נכדים. סבה מצד אביה היה מבאי ביתו של הרב קוק. סבתה מצד אמה נישאה לאחר התאלמנותה לבנו של הרב ישראל סלנטר. בשנת 1918 היגרה עם משפחתה מרוסיה לליטא. גדלה בפוניבז' ובקובנה. עם סיום לימודיה בבית הספר התיכון ע"ש שוובה, בשנת 1936, עלתה לישראל בגפה. כל ארבעת אחיה ואחת משתי אחיותיה היו בעלי השכלה גבוהה, בשטח הארכיטקטורה וההנדסה. שני אחים ואחות עלו לישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריה ואחד מאחיה נספו בשואה. אח אחר נמלט ברכבת האחרונה מליטא לרוסיה, שם המתין לאפשרות עלייה, אך הלך לעולמו.
ביום 8.2.45, לאחר שסיימה את לימודי המשפטים והתמחתה במשרדיהם של עורכי הדין אליאש ואולשן, קיבלה רשיון עורך דין. בשנת 1948 החלה לעבוד כפרקליטה במשרד המשפטים, תחילה כסגן פרקליט נפה, ובהמשך - כסגן פרקליט המדינה. הופיעה בשם המדינה במשפטים פליליים מיוחדים בבית המשפט המחוזי ובעיקר בבית המשפט העליון. ביום 29.5.58 התמנתה לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי, וכיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בחודש מאי 1975 התמנתה לכהונת נשיא תורן של בית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 4.12.75 - לכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים.
ביום 1.11.76 התמנתה לכהונת שופטת (בפועל) לארבעה חודשים בבית המשפט העליון, וביום 2.3.77 קיבלה מינוי קבע לכהונה זו. הייתה האישה הראשונה על כס בית המשפט העליון. מיום 28.11.83 ועד לפרישתה ביום 26.4.88 כיהנה בתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון. ביום 4.7.88 התמנתה לכהונה בת חמש שנים לתפקיד
מבקר המדינה. ביום 30.6.93 התמנתה לקדנציה נוספת בת 5 שנים.
משנת הלימודים 1965-1964 שימשה מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים והגיעה לדרגת פרופ' חבר. את ההוראה הפסיקה כדי להקדיש את כל זמנה לשיפוט. מאמרים וחיבורים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הפרקליט, משפטים, עיוני משפט, Israel Law Review, וכן בקובץ דיני החוזים ובספרים שונים. לאחר פרישתה ממשרד מבקר המדינה, שבה לעסוק בהוראה באקדמיה.
זכתה בפרסים על הישגיה בתפקיד שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה. קיבלה את פרס צלטנר. ביום 18.4.91 קיבלה את פרס ישראל בגין תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה. ביום 17.5.93 הוענק לה תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד על-ידי אוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, על תרומתה בתפקיד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור - לצדק חברתי, למשפט ולשיפוט בישראל. ב-1997 קיבלה דוקטור לשם כבוד בסמינר התאולגי ליהדות בניו-יורק. ב-1995 זכתה באות אביר השלטון מהתנועה לאיכות השלטון בישראל. בספטמבר 2000 קיבלה תואר דוקרטור למדעי הרוח לשם כבוד מאוניברסיטת היברו יוניון קולג'.
בן-פורת מוערכת בציבור כמי שהפכה את מוסד מבקר המדינה לגורם רב-כוח, וזאת בזכות שורה ארוכה של קביעות/החלטות שקיבלה, בהן: ב-1991 הגישה דוח על מתן תמיכות למוסדות על-ידי רשויות מקומיות, שהצביע על חשדות לכאורה להעברת כספים בלתי חוקית ממשרד הפנים, בראשותו של
אריה דרעי, בין היתר לגופים ומוסדות המקורבים לתנועת
ש"ס. ממצאיה הביאו לפתיחת חקירה נגד אריה דרעי ולהגשת כתב אישום פלילי נגדו, בעניינים שונים; ב-1990 פרסמה דוח על מצב משק המים בישראל, והתריעה על סכנה ממשית לפגיעה במאגרי המים ובאיכותם. לממצאיה היה משקל בפיטוריו של נציב המים, צמח ישי; ב-1990 קבעה שהממשלה לא נערכה כנדרש לקליטת העלייה ההמונית של יהודים ממדינות חבר העמים; ב-1990 ערכה ביקורת על חקירות שוטרים בידי המשטרה. הדוח הוביל להקמת היחידה לחקירת שוטרים מחוץ למשטרה, במשרד המשפטים; ב-1990, במסגרת הביקורת לפי חוק מפלגות,
חשפה מידע לפיו גזבר ש"ס,
רפאל פנחסי, הסתיר ממבקר המדינה מידע על-אודות יעדם האמיתי של כספים שהוזרמו לאברכי ש"ס, מקופת ש"ס;
ב-1991 פרסמה דוח על ליקויים בהיערכותה של ישראל לקראת מלחמת המפרץ, וטענה כי כשליש מערכות המגן שסופקו לאזרחים מבוגרים, לא עמדו, כנראה, בקריטריונים המינימליים שנקבעו כיעילים להגנה מפני חל"כ; ב-1991 הביאה לסיכול עסקה שתוכננה על-ידי משרד הבינוי והשיכון, בראשות
אריאל שרון, לרכישת 20,000 דירות מחברה קבלנית אחת; ב-1992 ביקרה את משרד השיכון עקב הקצאת קרקעות ללא מכרז, יבוא מיותר ויקר של קרוואנים, בניית דירות במקומות שבהם אין להן ביקוש, חריגות מתקציב וחשדות לעבירות על טוהר המידות מצד יו"ר מועצת המנהלים של עמידר, אורי שני. למימצאיה היה משקל בפיטוריו של שני, ולהגשת כתב אישום נגדו (שני זוכה ממרבית האישומים נגדו, אך הורשע במעשה זניח יחסית); ב-1993 תוקן חוק החברות הממשלתיות בהקשר למינוי דירקטורים, והוקמה ועדת מרדכי בן-דרור (לבדיקת כישורי המועמדים) - זאת בעקבות דוח מיוחד של המבקרת מ-1989, בו מתחה ביקורת על מינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות משיקולים של השתייכות
מפלגתית; ב-1993 הביאה - בשל ליקויים שונים - לדחיית תוכניתו של שר האוצר, אברהם שוחט, למכור חלק ממניות
בנק הפועלים, עד לתיקון הליקויים עליהם הצביעה; ב-1994 הצביעה על חשדות, לפיהן התחייב שר השיכון בנימין בן-אליעזר להעביר כספים ותקציבים באופן בלתי תקין ותוך העדפה, לרשויות מקומיות המקורבות למפלגת העבודה ולמוזאונים שבראשותם עומדים אנשי מפלגת העבודה (ביניהם בית הפלמ"ח);
ב-1994 בחוות דעת שפרסמה בעניין שחל-טרנר, קבעה שטענתו העובדתית של טרנר כאילו ניסה שר המשטרה דאז,
משה שחל, לגרום שטרנר יחליף את צוות החקירה בפרשת דרעי, הינה מופרכת וכי למעשה ניסה טרנר עצמו, בניגוד לטענתו, להחליף את הצוות, אך נתקל בהתנגדות. השר שחל טען שקיצור כהונתו של טרנר נבע מנסיונו של טרנר לרוץ לראשות עיריה בעודו במדים. הכחשת טרנר נדחתה כלא אמת. בפסה"ד שניתן בעתירה שהגיש טרנר נגד מבקרת המדינה נקבע, שאין בית המשפט יושב לערעור על החלטות מבקרת המדינה וקביעותיה, וכי נמצא ליקוי במישור המינהלי, שהתבטא באי-מסירה לטרנר את הראיות בשלמותן. כלומר, מעבר לראיות העשויות לפעול נגדו, ובאי-מתן זכות טיעון על-סמך חומר נוסף זה. ההנמקה: יש לחוות דעת מבקר המדינה "תהודה ציבורית רחבה", והנאמר בחוות הדעת מטיל בטרנר דופי מוסרי "סופי ומוחלט" (הציטוט במקור). העתירה התקבלה, ונקבע "כי המסקנות שבחוות הדעת נשוא העתירה אינן תקפות";
ב-1995 יצאה בביקורת חריפה נגד השב"כ על חריגה מהנחיות ועדת לנדוי; ב-1995 נפתחה חקירה פלילית נגד ראשי המשרד לענייני דתות, בעקבות מימצאיה בדבר הקצבות בלתי תקינות שהעביר המשרד לגופים תורניים, על בסיס רישומים פיקטיביים; ב-1995ביקרה מעצרים בלתי תקינים ו/או בלתי חוקיים שערכה המשטרה. ביקורתה הביאה, בין היתר, לשינויים בחוק המעצרים; ב-1995ביקרה חריגות בשידורי ערוץ 2, הפרות של כללים הקשורים לפרסומות ואי-הקפדה על אכיפת כללי המועצה; בעקבות גילויים על אי-סדרים כספיים קשים בחברה קדישא תל אביב, החליטה מבקרת המדינה על הפעלת ביקורת על חברות קדישא (לצורך זה, היה דרוש לערוך תיקון בחוק מבקר המדינה); ב-1996 חשפה ששר התחבורה
ישראל קיסר הקצה כספים לפרויקטים ברשויות מקומיות, תוך מתן עדיפות לרשויות שראשיהן חברים במפלגת העבודה; ב-1997 נפתחה חקירה פלילית נגד המועצה הלאומית למניעת תאונות, בעקבות חשדות שהעלתה, שבכירים במועצה היו מעורבים באי-סדרים;
ב-1997 הביעה ביקורת על טיפול הממשלה בחברת מספנות ישראל, בתקופה שבה היתה
החברה במצב של פירוק זמני שקדם למכירתה; ב-1997 החליטה שלא לבדוק את הטענות בעניין התנהגותו האישית של הרמטכ"ל לשעבר,
אהוד ברק, כלפי הפצועים באסון צאלים ב'; במשך כל שנות כהונתה, בדקה את מוכנות צה"ל למלחמה, ובמסגרת זו העלתה כי מחסני החרום לא היו מוכנים ב-1996, ולא היו לפי הרמה שנקבעה, וכי היו ליקויים בהכנת המילואים לתפקידם במסגרת המוכנות למלחמה; ב-1997 חשפה אי-סדרים בהעברת כספי תמיכה למוסדות חרדיים מתקציב המשרד לענייני דתות. מאז הדוח הראשון שפרסמה ובמשך כל תקופת כהונתה, התריעה וחזרה והתריעה נגד מינויים בלתי תקינים על-רקע פוליטי, אישי או אחר (בין היתר, בכל אחד משבעת הדוחות השנתיים שפורסמו בשנים 1997-1989).
ביום 4.7.98, בתום שתי קדנציות, סיימה בן-פורת את תפקידה כמבקרת המדינה. מאז היא עוסקת בעיקר בפעילות ציבורית ומשפטית, חלקה בין כותלי בית המשפט העליון. במקביל היא עוסקת בכתיבת ספק בנושא: הביקורת לפי חוק מבקר המדינה, וזאת לפי הזמנת המכון לחקר השוואתי של האוניברסיטה העברית ירושלים.
