לא צריך לתעב את נטלי כהן-וקסברג שצולמה והפיצה ברשת סרטון קצר שבו רואים אותה כשהיא עושה את צרכיה על דגל ישראל ומחייכת חיוך גדול כשברקע נשמעת "התקווה". גם לא צריך להיות פסיכולוג מנוסה כדי להבין, כי הצעירה הזו - שבגלל כשרונה המוגבל נכשלה בחשיפת עצמה כמחזאית, משוררת ושחקנית - ממש מתחננת, באמצעות חשיפת אחוריה, למשוך תשומת לב לעצמה כמייצגת את השמאל "האוונגרדי-מתקדם" באמצעות פרובוקציה נמוכה וחסרת טעם, כדי שיכירו בכישרונותיה "האמנותיים".
מה שצריך זה פשוט לרחם עליה, כי כול כשרונה הפתטי והדל מתמקד ביכולתה לפרסם באינטרנט, באין לה במה אחרת, את אחוריה החשופים כשהיא עושה - מתוך תסכול אישי עמוק - "מעשה נועז" על דגל הלאום.
נטלי מציגה את עצמה בתור "פעילת שמאל". כאשר הובאה לבית המשפט לדיון בשאלת הארכת מעצרה בעקבות מעשיה, סירב השופט לבקשת המשטרה לשלוח אותה לבדיקה פסיכיאטרית. הוא הסתפק במעצר בית ואיסור להיכנס לאינטרנט למשך חודש. אומנם החוק ישראל מאפשר להטיל שנת מאסר וקנס על מי שפוגע בכבוד דגל המדינה אבל הוא נאכף רק לעתים נדירות, אם בכלל.
עשיית צרכים על דגל הלאום - אם מדובר בעבירה על החוק או רק בהתנהגות בהמית וגסת רוח - פוגעת בכבוד המדינה וברגשות של ישראלים רבים, אבל כנראה שבזכות עיקרון "
חופש הביטוי" הכול מותר, גם אם מדובר בהתגרות חסרת טעם ואולי גם ריח.
הפתרון לבעייתה של נטלי אינו מצוי על ספת הפסיכיאטר. כולו בידי הציבור. תעשה הצעירה הזו מה שתעשה - זה עניינה. אנחנו, הצופים בהצגה הגרועה, לא צריכים לתת לה במה. לא לראיין אותה אחרי שחרורה ממעצר, לא להעלות את הצגתה המופרעת לדיון בכנסת, לא לעתור לבג"ץ כדי שיורה לשלול את אזרחותה, לא להעניק לה תפקיד ראשי בהצגה תיאטרלית "מתקדמת" כזו או אחרת, לא לאפשר לה לזכות בתואר סלבריטי המככבת במדורי הרכילות - בתקשורת הכתובה או בטלוויזיה. לא להטיל עליה חרם ציבורי. פשוט תנו לה לשקוע בתהומות השכחה. זה המקום הראוי לה.
לצערי נראה לי כי נציגי שמאל הזויים יגנו על נטלי בחירוף נפש ואיש מן הפעילים רודפי התקשורת לא יגנה את המעשה הבוטה ואולי אף ייצא להגנתה, כפי שכבר עשה ביטאון השמאל -
עיתון הארץ - בשם עיקרון חופש הביטוי.
כך או כך, בתואר 'אומנותי' אחד כבר זכתה נטלי. בספרי ההיסטוריה היא תירשם לנצח בתור זו ש"חירבנה" על דגל המדינה. ותסלחו לי על הביטוי.
