בנקודת הזמן שבה אנו מצויים במועד כתיבת שורות אלה, כאשר המדינה ברתיחה של ממש, על-רקע אתני ודתי, מצווים ראשי הממשל לחשבון נפש מעמיק. האם במרוצת השנים, המדינה עשתה את כל שנכון היה לעשות לנוכח גילויי האיבה וההסתה, בין אם אלה "זולגים" אלינו משתי הטריטוריות הפלשתיניות? התשובה היא לא. אבל התשובה לשאלת-ההמשך, מדוע ניתנה יד חפשית להסתה מהמגזר הערבי בתוך גבולות הקו הירוק, הסתה שאת תוצאותיה אנו "קוצרים" עכשיו, מורכבת הרבה יותר. היא קשורה קשר בל יינתק לאופן תפקודו של הבג"ץ. בסירוב העיקש של המערכת המשפטית להציב קו אדום ברור בין
חופש הביטוי לחופש השיסוי. אי-יכולתה של מערכת עשיית הצדק, להשלים עם העובדה שחופש הביטוי איננו יכול להיות בלתי מוגבל, גם בדמוקרטיה הבלתי מוגבלת שלנו.
עכשיו מתקיימים בפורומים שונים דיונים על תפקידם של פעילים במגזר הערבי ביצירת אווירת הפוגרום שהשתררה ברחובותינו. כעת, רק כעת, נדונה "תרומתם" של ראאד סלאח וחכי"ם ערביים להתדרדרות החמורה ביחסי שני העמים. מדוע לא נעשו הדברים שהיה נחוץ לעשותם, על-מנת למנוע חודש נובמבר שחור נוסף בתולדות היחסים בין יהודים וערבים במדינה הזאת?
היחסים בין יהודים לערבים נמצאים במשבר מזה שני עשורים לפחות. עד אז חלק גדול מהמצביעים הערבים הצביעו בעד מפלגות ציוניות. קו פרשת המיים החל להסתמן לאחר האינתיפאדה הראשונה ועוד יותר לאחר השנייה. במועד זה החל הציבור הערבי להצביע בעד מפלגות ערביות שמצען הקצין והלך. ציבור מצביעים, שגדל בהתמדה מקרב ערביי ישראל, החל לתת את קולו בעד מפלגות ערביות. אלו מצדן החלו להשתמש בכנסת כבמה לסגנון בוטה ואלים יותר ויותר כלפי ישראל, ממשלתה וה"עוול" הנגרם על ידה באופן קבוע לפלשתינים.
ככול שהתארך התהליך המדיני וגבר המאבק של הפלשתינים במישור הבינלאומי נגד ישראל, התבררו גם הנזקים החמורים שנוצרו עקב המאבק הזה (מה גם שהתחמושת בה השתמשו הפלשתינים הייתה מבוססת לרוב על שקרים וחצאי אמיתות). בממשלה החלו להשמע זמירות אחרות. השר כץ, טוען כי הצעד הראשון המתבקש מול גל ההסתה והאלימות בהר-הבית ובמגזר הערבי הוא הוצאת התנועה האיסלאמית הצפונית, בראשות השייח' ראאד סלאח, אל מחוץ לחוק. כץ אומר כי במשך שנים הוא התריע מפני השפעתם ההרסנית. ודורש שראאד סלאח, שמסית למלחמת דת ופועל בגלוי להשמדת ישראל, לא יסתובב חופשי ובאין מפריע, בשעה ששותפיו במצרים מוצאים מחוץ לחוק ויושבים בכלוב הנאשמים. "מה שטוב למדינות האיסלאם ודאי שנכון לישראל-שעומדת בחזית המאבק". הוא אומר בפוסט שפרסם בפייסבוק.
גם הוא כמו חבריו השרים איננו מבין שיש לפעול תחילה במישור החקיקתי, וזאת כדי שנאשמים בגין עברות של הסתה לא ייצאו מבית הכלא לאחר שריצו עונשים מגוחכים ויחזרו למשפחתם ולקהילתם כגיבורים.
ראאד סלאח, הפך את נושא אל-אקצה למנוף פוליטי מרכזי במאבק מול ישראל. המסגד הזה חשוב מאוד ל'אחים המוסלמים', אלא שהייתה חלוקת עבודה בינם לבין התנועה האיסלאמית הצפונית. "האחים" הניחו לשיח' מאום אל-פאחם "לשמור על הגחלת". הם ביקשו להפנות קודם כל את המרץ המהפכני בעולם הערבי להפלת המשטרים הערביים. אחר כך לאחד את העולם הערבי, שכבר יהיה בשלטון 'האחים', לכינונה של ח'ליפות מוסלמית שבירתה ירושלים, ומסגד אל-אקצה בליבה. לאורך השנים התבטאויותיו של שיח' ראאד סלאח, שהוא חבר במועצת חכמי האיסלאם של שיח' קרדאווי, מוכיחות כוונה הזאת.
אך אם שיח' קרדאווי היה זה שהתווה את הדרך, מי שמכין את התוכנית המפורטת הם שניים: מנהיג חמאס ח'אלד משעל, וחבר הכנסת הנמלט
עזמי בשארה.
את השינוי בעמדותיהם הפוליטיות של הבוחרים הערבים לכנסת, ניתן לבחון על-פי דפוסי ההצבעה שלהם. ביטוי לכך ניתן כבר בבחירות 1996, לכנסת הארבע-עשרה. כבר אז ניכרה ירידה תלולה בהצבעה למפלגות הציוניות ולהקמתן של מפלגות ערביות חדשות. תחושות התסכול והניכור של הערבים התעצמו למן הבחירות הללו, בהן ניתן לזהות שינוי ברור בהתנהגותם הפוליטית של הערבים בישראל. הדבר התבטא בנטייה מובהקת להצביע בעבור מפלגות ערביות, אף שמשמעות הדבר הייתה ויתור על השתתפות פעילה בפוליטיקה הישראלית. למצביעים למען המפלגות הערביות היה ברור שנבחריהם לא יהיו שותפים בקואליציה הממשלתית, ולפיכך גם לא יהיה להם חלק בקבלת ההחלטות.
אלא שלהתרחקות זו היה מחיר גבוה. המגזר הערבי בישראל "אימץ", על-פי קוד לאומי, שאין להתנגד לו, אם חפץ חיים אתה, את "עקרון הפלשתיניות". בשם עקרון זה הפך המאבק בממשלת ישראל לחריף יותר ויותר. חברי הכנסת הערבים הבינו כי עתידם האלקטוראלי הפרלמנטארי תלוי אך ורק במידת הגידופים שהם יכולים להפיק כאשר הכנסת מספקת להם במה לגיטימית לכך, על-פי כל כללי הדמוקרטיה. זו גם המסגרת שמעניקה ביטחון לראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. זו גם המסגרת המעניקה לגיטימיות לשיסוי הבלתי פוסק מבית היוצר של תנועה זו ושל חברי הכנסת הערבים המגבים אותה.
ממשלות ישראל הוכיחו עד כה כושר התאפקות יוצא מגדר הרגיל, אם כי בחריקת שיניים, לנוכח הפרובוקציות הבלתי פוסקות הללו. עתה התברר כי השימוש בטענה של חילול מסגד אל-אקצה, עלול לסכן את ישראל גם מבחינה ביטחונית ולערער את יחסי החוץ שלה עם המדינות הסמוכות כרחוקות. וגם לחשוף את תושבי ישראל להתקפות טרור מהסוג שראינו בימים האחרונים. עתה הזמן לסיים את ההתאפקות האמורה, להוציא תנועות הכופרות בלגיטימיות של מדינת ישראל אל מחוץ לחוק, על כל הקשור בכך מבחינה משפטית.
