במסגרת המאבק הלוהט שהצית ח"כ
איתן כבל נגד החינמון
ישראל היום הופרחו מכול הצדדים סיסמאות יפות על "זכות הציבור לדעת", על "תחרות חופשית" ועל "
חופש הביטוי". סיסמאות נאות ללא ספק, אבל הקשר הפגום בין תמונת המציאות שבאה לידי ביטוי מעל דפי העיתון הנפוץ הזה, לבין המציאות האמתית, מצביע על קיומה של תהום עמוקה שאי-אפשר לגשר עליה.
כדי להבין על מה המריבה כדאי לנתח את הסיסמאות. למשל: כאשר משתמשים במונח "זכות הציבור לדעת" או "תחרות חופשית" למה התכוון המשורר? לדעת מה, על איזו זכות אנו מתווכחים ועל איזו תחרות חופשית יש לנו מחלוקת. לפי גרסת ישראל היום הכוונה היא לדעת את אותם פרטים, חלקיים, מוטים וחד-צדדים, שעורך העיתון
עמוס רגב, מקורבו ואוהדו של
בנימין נתניהו, מאמין, על-פי השקפת עולמו, כי טוב שנדע אותם.
כל מידע העלול לפגוע, לשבש או לסתור את תפיסת עולמו - אינו זוכה לראות אור יום. ומה עם המלים העוסקות ב"זכות הציבור"?
האמת היא שלציבור קוראי ישראל היום אין כל זכויות. הזכות להשתמש במידע כלשהו הוענקה רק לעמוס רגב. והוא הפוסק האחד והיחיד מה יהיה המידע שיגיע אל מוחו של הקורא התמים. ובאשר ל"תחרות חופשית": כאשר ישראל היום מחלק עיתונים בחינם וכל המתחרים האחרים גובים כסף בהתאם לעלויות הייצור האמתיות של המוצר התקשורתי שלהם - זו בוודאי לא תחרות חופשית ולא נעלים. מי שמנסה לצייר תמונה העוסקת בתחרות חופשית - בעצם מנסה להסתיר את האמת ולתעתע בבריות.
כדי שלא תהיה אי-הבנה: אני טוען במפורש, כי זכותו של ישראל היום להתקיים אינה יכולה להיות מוטלת בספק, אבל חשוב שלציבור יהיה ברור על איזה מוצר מדובר. האם זה אמור להיות עיתון פוליטי הוגן המציג את העובדות על-פי הבנתו המקצועית ובהתאם לתוכנית עסקית גלויה וברורה, או שאנו עוסקים בפמפלט חד-צדדי המשרת אינטרסים של אדם בודד שבעל הון מסוים רוצה ביקרו מטעמים השמורים עמו, ומוכן להשקיע הון עתק במימוש משאלת לבו.
כדוגמה טובה להבדל בגישה העיתונאית-מקצועית אפשר להביא את הדברים שהשמיע מי שהיה נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון שהיה משוכנע שהתקשורת מוטה נגדו. וכה אמר הנשיא בציניות רבה: "אם יום אחד אלך על המים בנהר הפוטומק, הכותרת בעיתון למחרת ודאי תהיה 'הנשיא לא יכול לשחות'".
אני מאמין כי אם היה מגיע למערכת הסוגדת לנתניהו מידע עיתונאי מהימן על כך שראש הממשלה הלך על פני ימת הכנרת, למשל, היה ישראל היום מאדיר את הדברים והדיווח היה מופיע בעיתון כך: "בנימין נתניהו הצליח לעשות את הבלתי אפשרי - הוא הלך על המים".
אחת הטענות המושמעות תדיר במחנה הימין בישראל היא כי התקשורת מוטת שמאל ולכן תוקפת בלי הרף את ראש מחנה הימין בנימין נתניהו. לכל ידוע כי כאשר נודע שהמיליארדר
שלדון אדלסון מקים עיתון ימני חדש, שישקף את המחנה הגדול של המאמינים באידיאולוגיה הימנית וכך יצמצם במידת-מה את כוחו של מחנה השמאל - הייתה השמחה גדולה. אבל התקווה לא התממשה. המוצר שקיבל השוק הישראלי לא היה עיתון לאומי. מיומו הראשון היה יעדו להאדיר את נתניהו ולשמש במה לעבודת אלילים אישית.
ברבות הימים הוכח בבירור כי לא מדובר בעיתון אלא במוצר בנוסח ביטאוני המפלגה הקומוניסטית והממשלה הסובייטית "פראבדה" ו"איזבסטיה" שבמהלך השנים איבדו את אמון הציבור הקומוניסטי. והפכו למוקד של גיחוך. דוגמה לכך הייתה האמירה המפורסמת שהתבססה על משמעות שמותיהם של שני העיתונים. "פראבדה" פירושו אמת. "איזבסטיה" פירושו חדשות. ודבר הבידוח אמר כך: אין אמת ב"פראבדה" ואין חדשות ב"איזבסטיה".
את עמדת הציבור כלפי ישראל היום וכוכבו נתניהו שיקפו היטב תוצאות ההצבעה בכנסת על הצעת החוק של ח"כ איתן כבל שהנחילו תבוסה לנתניהו ומקהלת תומכיו המתמעטת.
דבר אחד עלה בבירור מההצבעה: נציגי הציבור בכנסת, ולא רק מן המחנה השמאלי, מאסו בתקשורת "מטעם" הטוענת לאוביקטיביות ולחתירה אחר האמת, אולם למעשה מגויסת לטיפוח אישי של ראש הממשלה. הצהרותיו ו"הצלחותיו", יהיו אמתיות או מדומות, זוכות להבלטה חיובית תוך שהן משתדלות להתעלם מן העובדות הסותרות את מטרות המערכת.
לישראל היום יש תשתית טובה, מקצועית, אנושית, טכנולוגית ופיננסית, כדי למלא תפקיד לאומי חשוב ביותר ולהפוך מכתב-עת "מטעם" לעיתון שיהווה במה ראויה ומכובדת לכל המחנה הגדול של הימין בישראל . ואם תחליט המערכת לגופו של ענין לבקר את נתניהו, או את מי שיבוא במקומו אחרי הבחירות - שתעשה זאת ללא מורא וללא משוא פנים. ואם תחליט לחלק לו שבחים - שתעשה גם את זאת ללא חשש.
יכול מאוד להיות שהרעיון הזה לא ימצא חן בעיני המממן האידיאולוגי-אישי והוא יודיע על החלטתו לסגור את השיבר. זה בדיוק יכול להיות הזמן הנכון לבחון את השאלה אם יש לעיתון לאומי כזה פוטנציאל להתקיימות כלכלית בזכות איכותו. אבל אל תיסחפו. אני מעריך ששלדון אדלסון, שקנה לעצמו מעמד תקשורתי בינלאומי, לא יהיה מוכן להתנתק מן החשיפה והתהילה המעטרות את יכולותיו. עם זאת המצב קצת יותר מורכב. אדלסון אינו הפיגורה היחידה במערך הכוחות סביב ישראל היום. השאלה שעליה בינתיים אין מענה - מה עמדת רעייתו של בעל ההון. על כך ניתן לומר רק - "נחיה ונראה".
כך או כך אסור שישראל היום, אם יבחר בנתיב העיתונאי האמתי, יהפוך לביטאון בלעדי של המתנחלים, של החרדים בלבד, של המתלהמים ומלבי האש מכל המחנות. הוא חייב להיות הבמה העיתונאי של כ-ו-ל-ם.
