נתחיל מהדבר החשוב ביותר: ישראל איננה גרמניה. לעם היהודי יש מסורת בת אלפי שנים של חופש ביטוי, חרות אקדמית-לימודית וניהול דמוקרטי של ענייניו. לעם הגרמני לא היו את כל אלו כאשר בשנת 1933 הוא אפשר לנאצים לעלות לשלטון, ודאי לא בהיקף ובעומק של העם היהודי.

מדינת ישראל קמה כדמוקרטיה על בסיסם של תנועה ציונית דמוקרטית ויישוב יהודי דמוקרטי. רפובליקת ויימאר הייתה תוצר כמעט כפוי של התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, לאחר שהקיסר וילהלם השני נאלץ להתפטר ולצאת לגלות, ולאחר ניסיונות הפיכה בולשביקיים.

ברפובליקת ויימאר, כפי שהגדיר זאת בצורה מבריקה אחד ההיסטוריונים שלה, אף מפלגה לא רצתה באמת לשלוט וכך הופקרה הזירה ליחידים שכן רצו לעשות זאת - הנאצים. בישראל יש מפלגות רבות שרוצות לשלוט ואף שותפות בפועל לשלטון. בחוקת ויימאר היה סעיף 48, שאפשר לנשיא לשלוט באמצעות צווי חרום וכך להרוס בפועל את הדמוקרטיה; אצלנו אין לזה שום מקבילה.

שלא לדבר על ההבדלים שהזמן גרמם. בגרמניה של 1933 אמצעי התקשורת ההמוני ביותר היה הרדיו. במדינות ערב של 2014 מתקשים שליטים דיקטטוריים לשמור על כסאותיהם בעידן התקשורת החופשית והרשתות החברתיות, אזי קל וחומר שבישראל - מעצמת היי-טק בעלת שורה ארוכה של אמצעי תקשורת חופשיים - לא יכול איש אפילו לחשוב על דיקטטורה.

המסקנה המתבקשת היחידה היא, שאין סיכוי שבישראל תעלה לשלטון מפלגה דיקטטורית, ודאי לא מפלגה פשיסטית או קומוניסטית. אבל אחרי המסקנה הזאת, כדאי לשים לב לנקודות דמיון מדאיגות בין המצב הפוליטי שלנו לבין זה שמוטט את הדמוקרטיה בגרמניה. לשים לב - משום שמדובר בסימני אזהרה מובהקים המאותתים על חולשתה של הדמוקרטיה. וחולשה כזאת, גם אם אינה מביאה לדיקטטורה, יכולה להביא לתוצאות שליליות חמורות אחרות.

בתשע השנים שקדמו לביצור שלטונם של הנאצים, התקיימו בגרמניה שש מערכות בחירות לרייכסטאג - ממוצע של אחת ל-18 חודשים. ב-12 השנים שבין 2003 לבחירות הבאות ב-2015 התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות - ממוצע של אחת ל-28 חודשים. פער גדול, אך לא ענק. ומה שיותר חשוב: אנחנו הולכים עכשיו לבחירות אחרי 25 חודשים בלבד; אם מסתכלים על ארבע מערכות הבחירות האחרונות לפני עליית הנאצים לשלטון, מגלים שהפערים ביניהן היו 28 חודשים, 22 חודשים וארבעה חודשים.

בנקודה אחת המצב אצלנו עוד יותר גרוע מאשר בגרמניה של שנות ה-20 וה-30 למאה הקודמת: הפיצול בפרלמנט. בין אפריל 1924 לנובמבר 1932 כיהנו ברייכסטאג 12-10 סיעות, וסיעה אחת או שתיים בלבד לא עברו את אחוז החסימה. תראו מה קורה אצלנו: בכנסת ה-14 נבחרו 12 סיעות וסיימו את הכהונה 22; בכנסת ה-15 היו המספרים 15 ו-19, בהתאמה; בכנסת ה-16 נבחרו 13 וסיימו 24; לכנסת ה-17 נכנסו 12 סיעות ויצאו 17; אותם מספרים היו בכנסת ה-18. בכנסת הנוכחית, לאחר שהוקשחו מאוד התנאים לפיצול סיעות ולאחר רק שנתיים של כהונה, יש 13 סיעות לעומת 12 שנבחרו.

בגרמניה עמד מספר המצביעים על 40-35 מיליון, אצלנו הוא מיליונים בודדים. ברייכסטאג היו 661 מושבים, בכנסת יש 120. ובכל זאת, הפיצול אצלנו גדול ועמוק פי כמה וכמה. בהקשר זה חשוב ביותר לזכור: הנאצים מעולם לא ניצחו בבחירות חופשיות; הם עלו לשלטון משום שמתנגדיהם היו מפולגים ולא הצליחו להתאחד נגדם.

אז שוב: אני לא חושב שישראל תהפוך אי-פעם לדיקטטורה. אבל כזה חוסר יציבות פוליטי, עלול ליצור כמיהה לסדר שונה, למערכת יציבה יותר ואולי אפילו למישהו חזק שאצלו לא יהיו בחירות כל שני וחמישי. כדאי מאוד שהפוליטיקאים שלנו יעיפו מבט אל המערכת שהביאה לאנושות בכלל ולעם היהודי בפרט את התקופות האפלות ביותר בתולדותיהם, וישאלו את עצמם כיצד לא מתחילים אפילו להתקרב למצב שאיפשר את הדיקטטורה האיומה ביותר בתולדות העולם.