ככה פתאום נחתה עלינו אוירת הבחירות המוקדמות וכבר התחילו להישמע האמירות השליליות וההשמצות הכל כך צפויות. יש הטוענים שההחלטה להקדים את הבחירות יסודה בקפריזה של ראש הממשלה; יכול להיות. אינני מומחה גדול לקפריזות בכלל ולאלה של ראש המממשלה בפרט. אומרים גם שאין שום סיבה אמיתית שמצדיקה את התהליך הבזבזני הזה דוקא עכשיו. אבל עם כל הכבוד לידענות לכאורה הנוטפת ממאמרים פרשניים מגמתיים בעליל, דומני כי דוקא הפעם יש הצדקה מלאה ללכת לבחירות אפילו אם הן מוקדמות. שכן את המחלוקת שפרצה סביב הגדרת זהותה של המדינה, מה שמכונה "חוק הלאום" לא ניתן ליישב בפשרה בסגנון הפשרות הפוליטיות המקובלות במחוזותינו. פשרה פירושה שכל אחד מקבל רק חלק ממה שהוא מבקש ומוותר על השאר.
הגדרה וגדרות
לאיזו פשרה ניתן להגיע בנושא העקרוני הזה, שתהיה מדינה חצי יהודית? אין חצי יהודי, יש יהודי ויש לא יהודי; וגם המדינה, או שהיא יהודית או שאינה כזאת. לפיכך ברור שאם אין הסכמה בתוך הממשלה על הנושא הזה, ממילא היא מפסיקה להתקיים. אומנם אמרנו כבר (ברשימה הקודמת) שיצטרכו להתמודד עם ההגדרה של מיהו ומהו יהודי, אבל כרגע זה נראה כמו פרט שולי למרות שהוא הכי מהותי.
כי מה יעזור לנו שהמדינה תוגדר כיהודית אם אין אנו יודעים מי זכאי להכלל בהגדרה הזאת? אלא שהויכוח כרגע הוא על עצם הנכונות להגדיר את המדינה הגדרה מחייבת. הגדרה זה מלשון גדר, יש מי שבתוך הגדר ויש מי שמחוץ לגדר. להגדיר את המדינה כיהודית, זה אומר שכל מי שהההגדרה יהודי חלה עליו, זכאי אוטומטית להכלל בתחומי המדינה היהודית, זכויות וחובות.
דבר בעתו - מה טוב
לכאורה, אם החוק הזה כל כך חשוב, מדוע לא טיפלו בנושא הזה עד היום? מדוע לא חקקו את חוק הלאום ביותר משישים ושש השנים שבהן המדינה קיימת? ומכיוון שעד עכשיו הסתדרו בלי חוק הלאום, מדוע כעת אי-אפשר בלעדיו? מה היה רע עד עכשיו? אולי זה מה שמניע את הפרשנים החכמים בעיני עצמם לטעון שמדובר בקפריזה של ראש הממשלה, כי עובדה היא שכל ראשי הממשלה עד לאחרונה, כולל הוא עצמו, לא העלו את הרעיון הזה. אבל איך אמר קהלת - אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ; גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם, אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים, מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף (פרק ג).
פשט הפסוק הוא שהקב"ה מנתב אותנו כך שנעשה את הדברים הנכונים בזמן המתאים ביותר. אומנם ייתכן שעד הזמן האחרון ממש, ראש הממשלה לא חשב על זה כמו שלא חשבו על זה קודמיו בתפקיד, אבל לאחרונה העניין הזה הפך להיות חיוני ביותר ולכן הוא צץ.
מדינה יחידה במינה
וזהו חסד שהושפע עלינו מלמעלה, כך שסוף-סוף התעוררנו להגדיר את זהותנו אל מול המבקשים לטשטשה. והחסד מלמעלה הוא לנו ולעולם כולו, כי גם אומות העולם יהנו מכך שנגדיר בבירור את זהותנו. הרי לא פעם כתבנו כאן על כך שאם אנחנו מדינה ככל המדינות המערביות, מודרנית ודמוקרטית, אנחנו די מיותרים והעולם אכן התייחס אלינו בהתאם.
ברגע שנגדיר את עצמנו כמדינה יהודית, בהכרח ישתנה היחס שלהם אלינו, כי אין עוד מדינה כזאת בעולם. מכאן אפשר להפליג להסברים מדוע בכל זאת זה לא נעשה עד היום וכיצד תצמח לנו ולעולם תועלת מחקיקת חוק הלאום. נדלג על זה. רק נזכיר כי יותר מפעם אחת בעבר התרענו על כך שהעדר זהות יהודית ברורה למדינה טומן בחובו סכנות רבות ואפילו לעצם קיומה. כעת נתמקד בבחירות שהוכרזו בשבוע של פרשת וַיִּשְׁלַח.
מאבק מתמיד על הזהות
הפור נפל, או לפחות הוכרז, ביום השלישי לפרשת וַיִּשְׁלַח, יום שהפרשה שלו מתחילה בפסוק (בראשית לב): [לא] וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹקִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. היה זה לאחר לילה קשה שעבר על יעקב אבינו: [כה] וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. חז"ל אומרים שהאיש היה שרו של עשו שניסה להשבית את יעקב ולא הצליח. כהודאה בכשלונו הוא מברך את יעקב: [כט] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. לכאורה, העיקר זה הסוף הטוב, וַתּוּכָל, אז מדוע הוא נותן לו שם שמזכיר את המאבק ולא את הניצחון? אלא שזה מה שמאפיין את עם ישראל מאז ועד בכלל, התמודדות מתמדת. ויתור על הזהות פירושו שמפסיקים להתמודד שרוצים להיות ככל העמים ח"ו. התופעה הזאת מוכרת מאוד מההיסטוריה הארוכה שלנו אבל זה לא הצליח בעבר וגם כעת לא. אנחנו יהודים וכאלה נישאר.
זהירות מפריצת גדר
מהאמור עד כאן אפשר להבין לכאורה שהכותב תולה תקוות שיתחולל שינוי כתוצאה מהבחירות הקרובות. ולא היא. כתבתי כאן בשבוע שעבר שחוק הלאום הוא מעט מדי ומאוחר מדי ולצערי אני בטוח שהוא לא יצליח לתקן דבר, כי הנגע של טישטוש הזהות כבר פשה והעמיק מאד. לא נתעכב כאן על הוכחות למשפט האחרון כי כתבנו על כך די הרבה בעבר ואין שום תועלת בחזרה על דברים שכולם מכירים, על תיאור ההדרדרות הכללית אצלנו בתחומים שונים ובעיקר בתחום הביטחון האישי. במקום זה נבדוק בפרשת השבוע כיצד מתנהל מי שזהותו ברורה לו וכל אחד יוכל להסיק את מסקנותיו אחרי שישווה את המסופר בפרשה למציאות של ימינו. בבוקר שאחרי הענקת השם ישראל ליעקב, הוא רואה את המחנה של עשו מתקרב ונערך למפגש כולל מוכנות לקרב שלא רצה בו.
היפרדות בדרכי נועם
המפגש בין האחים היריבים עובר בשלום ב"ה, ואחרי ההתרגשות והחלפת החוויות, צריכים להמשיך ללכת. עשו פונה ליעקב בהצעת עזרה (פרק לג): [יב] וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ. יעקב מסרב. הוא לא רוצה להסתכסך עם אחיו אז הוא מתרץ את סירובו בכך שאינו רוצה להכביד על עשו. הוא מסביר שהעול המוטל עליו, על יעקב, כבד מאוד ואין טעם שעשו יעמיס על עצמו משימות שאינן שלו: [יג] וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר, עָלוֹת עָלָי; וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד, וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן. ובאותה רוח הוא ממשיך ו"מבטיח" לעשו כי הם עוד יפגשו, אבל בלי לחץ, כל דבר בזמנו: [יד] יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. יעקב לא מבטיח מתי זה יקרה, רק אומר שזה יקרה פעם. יעקב יודע שעשו אינו מוכן עדיין לקבל השפעה ממנו אז הוא מעדיף להיפרד בטוב.
שמירת מרחק מהסכנה
יעקב גם יודע שאם עשו אינו פתוח לקבל השפעה ממנו, זה אומר שהוא עלול להשפיע על מי מבית יעקב לאמץ את דרכו, כי אם אינו מושפע בהכרח שהוא משפיע. והרי הַיְלָדִים עדיין רַכִּים ועלולים לספוג בקלות השפעה מהדוד המקרב אותם. את הסכנה הזאת יעקב מונע מראש בכך שמנע מעצמו את הליווי ואת הסיוע שהציע לו עשו. וכך הוא מגיע בשלום למחוז חפצו: [יח] וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. [יט] וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. [כ] וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. לגמרי לא ברור שיעקב צדק בכך שוויתר מראש על האפשרות להשפיע על אחיו לשוב מדרכו הרעה אבל בינתיים הכל נראה מושלם. בינתיים.
כשהשכנים פוגעים
מיד אחר כך מספרת לנו התורה (פרק לד): [א] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. בחסידות מוסבר שדינה רצתה לקרב את בנות הארץ לדרך החיים שלמדה בבית אביה. אבל התוצאות עבורה היו קשות: [ב] וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. שכם הזה, חשב שהכל מגיע לו. כנראה אבא שלו בנה את העיר, שעל כן הוא נְשִׂיא הָאָרֶץ, וקרא אותה על שם בנו האהוב, יורש העצר. כעת הוא מבקש מהאבא המיטיב ...קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה. נו טוב, בשביל זה צריכים לדבר עם המשפחה שלה, אבל יעקב אינו משתף פעולה עד שבניו חוזרים מהמרעה אחרי ששמעו מה קרה לאחותם הצעירה סמוך לבית. במו"מ המתנהל בינם ובין האנס הצעיר ואביו, כשדינה עדיין בבית שכם, הם מסכימים לכאורה לשידוך המוצע בתנאי שכל אנשי שכם ימולו את בשר ערלתם.
תגובה לפגיעה
אנשי שכם הסכימו לתנאי המוזר שהציבו בני יעקב ונמולו כולם. בינתיים דינה שבויה בבית שכם, בת ערובה להתנהגות טובה של בני משפחתה. אבל אחיה חשבו אחרת; הם לא היו מוכנים להשלים עם הסחטנות הזאת ופעלו: [כה] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. [כו] וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. אומנם לכאורה יעקב נבהל מהמעשה הקיצוני שעשו, חשש מהשכנים האחרים שיתאספו לנקום על מה שעשו בניו בשכם, אבל תשובת הבנים לדבריו הייתה קצרה: [לא] וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ. והתורה מספרת לנו גם איך פעלה על השכנים התגובה של אחי דינה (פרק לה): [ה] וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. נו, לא נראה לי שחוק הלאום יצליח להשיב אותנו להתנהלות נכונה, אבל זה צעד קטן בכיוון הנכון.
