מותר לי לפנטז

לפנטז, לחלום, לקוות, תכונות אנושיות בסיסיות הם. אז אני רוצה לפנטז לגבי מה יהיה לאחר הבחירות הקרובות. אני מודע לעובדה שקיימת הסכמה מקיר אל קיר, כך לפחות אלה המשחקים בתחזיות וסקרים או עיתונאים נביאים היודעים לבשר לנו ששום דבר חדש לא יהיה תחת השמש. ובכל זאת, אני רוצה לפנטז. בינתיים, בהחלט מותר.

אני רוצה לפנטז שמא לא נשמע יותר את גיבובי המילים, השקרים והמשפטים השחוקים שהפוליטיקאים מדקלמים כמו שירים. שלא נשמע יותר את הביטויים "למען הביטחון נעשה הכל", כי כבר נמאס מרטוריקה זו המתבררת כל הזמן כריקה מתוכן. יש המכתירים את נתניהו כמר ביטחון. הרי אין סתירה גדולה מזו. אין כל בסיס ממש לקביעה הזו אך למי אכפת מה האמת ומה לא? שאלו את כל אנשי הביטחון ששרתו תחת נתניהו מה דעתם על ניהול ענייניה הביטחוניים של ישראל ותקבלו תשובה חדה וברורה. אז די כבר עם הרטוריקה הזו. אני מפנטז שאולי האנשים יפקחו את העיניים ויצאו מתוך הקונכייה בה התבצרו שנים רבות.

כן, אני גם מפנטז שיהיה ראש ממשלה בישראל שלא יאיים כל הזמן על אסונות קרבים. די לשמוע את האפולוגטיקה הרדודה הזו. די לסיסמאות הנבובות. מספיק. יש זכות לאזרחי ישראל לשמוע גם דברי עידוד, תקווה, ולא רק איומים מדכדכים. נתניהו בונה, מאז ומתמיד, רק על איומים, רק על טרור העלול להמיט ולהשמיד את ישראל. די, נמאס. ראש ממשלה הדואג לביטחון אינו מתנגח כשור פראי בידידות בעולם, אינו רואה בכולן אויבות, אינו תוקע אצבע בעיני כל מנהיגי העולם.

אירן, ועוד פעם אירן, ועוד פעם אבו-מאזן, ועוד פעם כל העולם נגדנו. זו לא מדיניות אלא אסטרטגיה להישרדות פוליטית וניצול ציני של רגשות האזרחים לצרכים פוליטיים. נתניהו יודע יותר טוב כל ראשי מערכות הביטחון, מכל הדיפלומטים, מכל אנשי המקצוע, מה קורה בעולם? באמת!

אני מפנטז שמא יום אחד לאחר הבחירות לא נשקע שוב בשיח ההתנחלויות, הבנייה לשם התגרות. יש מדינה שלמה הממתינה לשיח אחר, לשיח חברתי, לשיח כלכלי, לעשייה בתחומי החברה, למען מערכת הבריאות, מערכת החינוך, למען עתיד ילדינו כאן. רק ההתנחלויות יושיעו את עם ישראל? מה כל בלבולי המוח הבלתי נסבלים הללו? אני מפנטז שכל אלה העובדים לפרנסתם בישראל יוכלו להתקיים כראוי, ללא יד מושטת לנדבות של אחרים, ללא השתעבדות לכל ימי חייהם. כן, זה אפשרי לו רק אזרחי ישראל יתעוררו מהסיוטים שחלק ממנהיגי ישראל נטע בהם במשך שנים.

אני רוצה לפנטז שאת מרבית אזרחי ישראל נושא הפרנסה, הדיור, הרווחה, הבריאות, החינוך, הביטחון האישי, מעניין אותם יותר מאשר תפילות בהר-הבית. כשנפתור את כל הבעיות האחרות, ניתן יהיה להתפנות לנושאים שברומו של עולם או רומו של הר-הבית. קומץ הזויים מוביל את כולנו מדחי אל דחי רק משום שחלק מאזרחי ישראל הולך שבי אחר הבטחות שווא או מקסמים בלתי אפשריים. די, נמאס לשמוע אותם.

אני מפנטז גם על תקווה לשלום. כן, כן. מותר לי. אין הדרך פשוטה כלל ועיקר. נהפוך הוא. אך אסור שהקשיים יובילו לניתוק, להינתקות מכל יוזמה, לרפיון ידיים, להסתגרות בתוך בונקרים עמוקים. אין לחסוך במאמצים, אין לשקוט, אלא להמשיך ולחפש כל דרך להגיע לשלום. אין צורך להזכיר לי שעם הערבים לא יהיה שלום אף פעם. אני מכיר את המנטרה טוב. אינני רוצה להאמין לכם.

אינני רוצה לאבד תקווה. זכותי לא לשמוע לחוזי האסונות.

אני מפנטז שיום יבוא והשחיתות הנוראה, הבלתי נסבלת והמכלה כל חלקה טובה, תיעלם. אני רוצה להאמין שאין דטרמיניזם גרוטסקי בנושא השחיתות, ושניתן למגר את כל המאכערים מקרבת צלחת השמנת בה טומנים את ידיהם. ושיום יבוא והשלטון המרכזי, והשלטון המקומי, והחברות הממשלתיות, והמוסדות הציבוריים לא ינוהלו על-ידי מושחתים. אני מפנטז שכן ניתן לתקן, לשפר, לייעל את המערכות הציבוריות למען עתיד טוב יותר. ב-17 במרס 2015 ניתן להחליף את נתניהו וחבריו. הם לא נמשחו לכהונה לכל ימי חייהם. ואם כך יקרה, אולי הפנטזיות שלי יהפכו למציאות.

ולבסוף, הבהרה: מול מתקפות בלתי מרוסנות הנכתבות על-ידי מגיבים מטעם, בתשלום או מתוך מניעים אחרים, לא אפסיק לכתוב את מה שאני חושב. לא אוריד את הראש בפני חוליגנים שכל עניינם ומניינם להפחיד ולהניא אנשים מביקורת לגיטימית. לא אכנע לתכתיבים של אף אחד.