עתה משנכנסנו בפועל להליך המכונה בפי רבים "מערכת בחירות", חייבים להעריך היכן אנו עומדים ובמה אנו עוסקים באמת.
מבחינה עובדתית אנו ניצבים בפני שלושה מצוקים גבוהים, שכולם מתקרבים אלינו פחות או יותר באותו קצב ועל כן דורשים אותה מידה של תשומת לב ואחריות לאומית ואישית: א. איום ביטחוני, ב. קשיים מדיניים, ג. מצוקה כלכלית-חברתית.
בתחום הביטחוני התמונה אינה חדשה. אבל משום שאנו מתקרבים לנקודת הכרעה בנושא תוכנית הגרעין האירנית, ולנושא זה מסונפים גם איומים ביטחוניים נוספים ובהם: איום חיזבאללה מצפון, איום חמאס בדרום ובאיו"ש, איום דאעש ומרי אזרחי בתחומי מדינת-ישראל, שעשוי להפוך לאינתיפאדה אלימה באיו"ש וירושלים וגם באזורים נוספים, הנטל המצרפי של איומים אלה או של חלק מהם עשוי להיות
בעל משמעות רבה. חומרת האיום אינה נגזרת מכל אחד מהנושאים בפני עצמו, אלא מהאפשרות שהפגנת חולשה ישראלית, או הצגת הנהגה לאומית בישראל שאין לה ניסיון, שמפגינה רפיון רוח ושאינה מהווה גורם המעצים את ההרתעה הישראלית, תגדיל באופן משמעותי את הסבירות שהאיום יוצא מן הכוח אל הפועל. והואיל וגם "ידידינו" במערב עושים כל מאמץ לעודד את הערבים לבחור בדרך האלימות וההימנעות ממו"מ מדיני רציני, דרושה לישראל לעת הזו הנהגה מנוסה ומקצועית בתחום הביטחון ובתחום המדיני המגבה את צרכי הביטחון, הנהגה שהוכיחה נכונות וכושר לפעול. הנהגה כזו מצויה כיום דה-פקטו רק במפלגה אחת בישראל - הליכוד, ובגוש פוליטי שאותו יוביל הליכוד יחד עם שותפיו הטבעיים.
בתחום המדיני, ממוקד האיום באפשרות שאירופה תאבד את הסבלנות ותחתור "להעניש" את ישראל על שאינה מצייתת להחלטותיה ואזהרותיה. בכירים באירופה מרבים להסביר את עמדתם העויינת והתוקפנית כלפי ישראל בכך שהם מנסים להציל את ישראל מעצמה, בכך שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא מקור לאי-יציבות אזורית ובכך שלצד הסיכונים הטמונים ב"פתרון שתי המדינות", כפי שהם מכנים את חזון העוועים המדיני של הקמת שתי מדינות ננס עוינות על שטח של פרובינציה קטנה אחת במדינותיהם שלהם, טמונים סיכויים כלכליים מרחיקי-לכת בחסותם. חכמי-מדינה, שבאופן שיטתי רותמים את העגלה לפני הסוסים, לא היו מעולם יועצים מדיניים טובים. התנהלות מסוג זה אפיינה בעבר הלא כל כך רחוק את מדיניות צ'מברליין ואת הסכמי מולוטוב-ריבנטרופ. המחיר של שני הכשלים היה אדיר. אירופה מסרבת ללמוד לקחים, ואינה נרתעת מניסויים חיים - במיוחד כאשר שפני-הניסוי הם שוב היהודים... כל מי שעיניו בראשו ושכלו צלול יודע שהקיום קודם לאיכות הקיום. אבל במוסר ההוטנטוטי האירופי, מחיר סיכון מדינת הלאום היהודי, שקול ואפילו נופל בערכו מן האפשרות שיוכלו לתרגמו לתמורה של חיים כלכליים נוחים ביבשת הישנה ומוכת הסנוורים שלהם.
איומים בינלאומיים
אפשר כמובן שארה"ב, מטעמי נוחיות של הממשל הנוכחי, תשתף פעולה עם אירופה. וזאת חרף הבטחותיה של ארה"ב לקיים ולשמר את ביטחונה של ישראל ובניגוד להן. ארה"ב, בדומה לאירופה, מאמינה רק בריבונותם של החזקים ובעיקר בזו של ארה"ב, ויש לה סדר עדיפויות משלה והערכות מצב משלה והיא מוכנה כיום לכפות אותן גם כשהיא שוגה וגם על ידידיה. במעמד העולמי ההולך ונחלש של ארה"ב, ובמערכת האיומים הבינלאומיים ההולכים ומתגברים בעיקר במזרח, מיעדת ארה"ב לאירופה תפקיד של קו הגנה כקו הגנה מול איומי המזרח (בדומה למלחמה הקרה) ובהשוואה לישראל הקטנה, לאירופה עמדת בכורה במערכת השיקולים האמריקנית. אסור לנו להתעלם מעובדות אלה, משום שאם צודקים פרשנים ואנליסטים שגורסים שממשל אובמה מנהל מדיניות ריאל-פוליטית הנשענת על מאזני כוחות ואינטרסים, אסור לישראל לשגות באשליות. בתמיכה בגישה האירופית ובניהול המהלכים באזור שלנו מעמדה של "הנהגה מאחור" כפי שמכונה ההתנהלות שראינו למשל בלוב, קרוב לוודאי שארה"ב לא תמנע התפתחויות שליליות במזרח-התיכון כפי שלא מנעה בשלוש השנים האחרונות, אבל תחסוך לממשל חיכוכים עם הקונגרס ותניח לאחרים ללכלך את ידיהם. ברור שלעמדות ותובנות אלה אין שום קשר חיובי לשיקולי הביטחון הלאומי של ישראל.
מול אילוצים אלה דרושה מנהיגות ישראלית שכבר הוכיחה כושר עמידה בפני הלחצים האירופים והאמריקנים. כושר עמידה אין פרושו מהלכים דווקאיים או מתגרים. פרושו ניתוב בפועל של המהלכים החיוניים חרף אי-שביעות רצון של הפריצים מהמערב, ושמירה על הקיים עד לשעת כושר חדשה, שבה תוכל ישראל לקדם אינטרסים שכיום הם בגדר סדין אדום בזירה הבינלאומית. הניסיון המדיני ההיסטורי מוכיח שגם לזירה הבינלאומית אנרגיות מוגבלות, ולא כל מה שלא הולך בכוח בהכרח נפתר ע"י יותר כוח. לעיתים הוא נפתר דווקא ע"י סבלנות ואורך רוח, בבחינת הפריץ מת או הכלב מת... .
בכדי לנהל מדיניות מסוג זה בזירה הבינלאומית, ולשמר את מה שהשיגה בה עד כה ה
ממשלה הקודמת והנוכחית בראשות נתניהו בזכות כישוריו האישיים, צריך לוודא שנתניהו ימשיך לנהל את המדינה לפחות קדנציה אחת נוספת. לא עת היא לסמינרים ותרגילי-מעבדה של טירונים פוליטיים בהנהגת המדינה. לא ראוי שמתחזים למנהיגים לאומיים, שאת חלקם ראינו כבר בפעולה, יתגלחו על הזקן של כולנו, רק בכדי שנניח להם להיות עושי-דברם הנרצעים של האירופים והניאו-ליברלים בממשל האמריקני של אובמה.
לדידי, צירוף פוליטי שבראשו עומדים הרצוג-ולבני, הוא התחליף הכי קרוב באופיו לאולמרט וברק - סוחרי נדל"ן לאומי, לכאורה בשם הריאליזם המדיני וטובת המדינה ובפועל בשם שולחיהם, מממניהם ומעטירי השבחים והפרסים עליהם. אם קיסינג'ר, אדריכל ההסכמים בין ישראל לערבים באזור, גורס שאין זה הזמן להסכם שלום סופי, מחמוד עבס אינו רוצה בו, והסקציה המתונה של הליגה הערבית עדיין אינה מוכנה לו - לפיד והזוג הפוליטי החדש שלנו לבני-הרצוג עוסקים, כנראה ביודעין, בהונאה מדינית של הציבור בשירות אינטרסים זרים. הציבור הישראלי יודע שוויתורים ומחוות הם גניבת-דעת במציאות המזרח-תיכונית. בקונטקסט זה מייצג נתניהו את הגישה הראליסטית והמתונה שעליה מדבר גם ארנס בראיונות שנתן בזמן האחרון - פשרה מדינית שפויה: כן, מכירת "סוף העונה" בשום אופן לא.
הקפאת הבנייה
אם תשכיל ישראל להפסיק להבהל מאיומי הצונאמי המדיני, להפסיק להבהל מאיומי מחמוד עבס להחזיר את המפתחות ולהפסיק להבהל מאיומי בית המשפט העליון שלנו - תוכל להתמודד היטב עם האיומים הללו. כרגע המבחנים הם שניים: להגיע ללא קריסה מדינית-ביטחונית לחילופי הממשל של אובמה בארה"ב. ולהרתיע את המערב ממהלכים, לרבות באו"ם, שיובילו ליוזמות פלשתיניות חד-צדדית. בין היתר עליה לבנות "איום" חלופי עומד של מגוון צעדי תגמול ישראלים בשטח, היה והמערב לא יוכיח שלמד לקח מכשליו החמורים באזור, ויחזור לסורו בניסיון לשחזר את הסכמי סייקס-פיקו הכושלים של שנות ה- 20 של המאה הקודמת. לדעתי,
הממשלה שתוכל לעשות זאת טוב מכל חלופה נראית לעין אחרת, היא ממשלה בראשות נתניהו, חרף טעויות שונות שביצע כראש ממשלה ובכלל זה הקפאת הבנייה דה-פקטו באיו"ש.
חיוני שממשלה כזו תהיה הומוגנית ככל האפשר בתפיסותיה הבסיסיות לגבי שני הדגלים שהיא מניפה: חוץ וביטחון, כלכלה וחברה.
רבים מחפשים בימים אלה, כמו בערב מערכות בחירות קודמות מאז סוף שנות ה- 90, פתרונות קסם לחולשות הפוליטיות והממשליות של ישראל. אין פתרונות קסם וגם לא נחוצים פתרונות קסם.
בעיית המשילות אינה בשיטה אלא באופן בו היא מיושמת. בשני הדורות הראשונים שלאחר העצמאות, עוצבה המפה הפוליטית על-ידי מפלגות אידיאולוגיות - מפא"י וגרורותיה בשמאל, וחירות וגרורותיה בימין. את המחסור האלקטורלי בקואליציה השלטונית מילאו המפלגות הדתיות-חרדיות. הממלכתיות של מפא"י שעוצבה ע"י בן-גוריון, איפשרה לה ולמפלגות הדתיות ובמיוחד למפד"ל לקיים חיים בצוותא ולשלוט במדינה ברציפות 19 שנים עד למהפך 1977, וגם לחזור לעמדות בכורה פה ושם לאחר מכן. במהפך תפס הליכוד (חירות-ליברלים וכו') את מקום מפא"י, שהחלה דועכת בהשראת כשלון מלחמת יום-הכיפורים, וההסחפות לעבר ניאו-ליברליזם ופוסט-ציונות. אינני מנסה לנתח כאן את התהליכים שהתרחשו אז לא מבחינת התפיסה ולא מבחינת ההשתלשלות על ציר הזמן. כל מי שהיה בוגר וחי באותן שנים, יודע את הדברים מנסיונו האישי. אני כן מנסה להזכיר לכולם את עיקרי התפניות וסיבותיהן. בשלב מאוחר יותר, חבר הרעיון של בחירה ישירה של ראש ממשלה להתרופפות האידיאולוגית הנוספת במחנה השמאל, ויחד עם עליות חדשות שהגיעו לארץ מסוף שנות ה- 80, עיצבו "מרכז" אמורפי על המפה הפוליטית שלנו. מרכז זה מחליף צבעים וצורות כזיקית כבר קרוב ל-20 שנה, אבל אינו תורם בפועל דבר לאיכות החיים הפוליטיים שלנו או לחוסן הלאומי. "התרומה" היחידה שביסודה היא שלילית לחלוטין, הייתה זו של שרון בתוכנית ההינתקות מעזה. התוכנית נולדה כתוצאה מקוניוקטורה פוליטית אגוצנטרית, שהוזנה ע"י צרכים אישיים, בחלקם הגדול כנראה סב-פליליים אם לא פליליים ממש.
יציאה לרחובות
מכל הדברים הללו
מסקנתי היא שאין לנו בעית שיטה אלא בעיית מודעות של הציבור. דמוקרטיה פעילה היא תרבות, ולרבים מאוד בציבור הישראלי זו תרבות חדשה שלא מעט נאיביות פוליטית שזורה בה. במקום שנחלשת האידיאולוגיה הלאומית-ציונית, מתחזקת השאיפה לפתרונות חברתיים וכלכליים כאן ועכשיו ברמת הפרט. חלק משאיפה זו נובע מאגואיזם אישי שהוא תולדה מובהקת של טיפוח מופרז של האינדיבידואליזם בו דוגל הניאו-ליברליזם, ודחיקת הערך של הסולידריות והאחריות החברתית. שיאו של הגל הזה הוא אנרכיה, ובמקומותינו הוא מקבל לא פעם את הביטוי של
לצאת לרחובות בשביל לצאת לרחובות. גם כשאין יעד ברור ולא ממש יודעים מה רוצים להשיג ביציאה לרחובות, תחושת "ההתקעות" בסטגנציה בגלל תפקוד לקוי של מערכות שלטוניות, דוחפת אנשים לרחובות. ובאותה מידה ואפילו יותר, דוחפת אותם תחושה הזו בתקופת בחירות להצבעות "עונתיות" או הפגנתיות - הצבעות "נגד" במקום הצבעות "בעד". כך קרה במחאה הגדולה של יולי 2011, ובשל אותה סיבה בדיוק כשלה מחאה זו.
הפגנות רחוב יודעות להרוס, הן אינן יודעות לבנות. חלק מהציבור כבר הפנים זאת. וחלק אחר טרם עשה כן, והזיגזוג הפוליטי במרכז המפה המפלגתית שלנו הוא כיום הביטוי לשתי המגמות: אגואיזם החותר לפתרונות אישיים עכשוויים, עם ניסיון לבנות כלים פוליטיים "מהירים" שיממשו זאת לאלתר. יש מי שכבר הפנים את העובדה שהחלטות פוליטיות מהותיות מתקבלות בכנסת, ולכנסת דינמיקה משלה, ויש מי שטרם הבין זאת ועדיין משתעשע בשיטות של "זבנג וגמרנו" - הוא ילך לבחירות ויצביע, ולמחרת בבוקר יפתרו כל בעיותיו. ככל שמבנה הכנסת ממוקד יותר - פחות מפלגות שלכל אחת עוצמה פוליטית משמעותית - היכולת לקבל החלטות מהירות טובה יותר ולהפך.
"יש עתיד" היא הדוגמה האחרונה וביטוי מובהק למגמה זו: מצד אחד במספר המנדטים הגבוה שקבלה בבחירות, בתהפוכה של הרגע האחרון, ומאידך-גיסא בכשלון לממש את ציפיות הציבור, שמתבטא עתה בסקרי-התמיכה היורדת בה לקראת הבחירות הקרובות. לפיד וחבריו סברו שדי ב-19 מנדטים בכדי "לשנות את העולם" וניסו לנהל את מדינת ישראל ואת ראש הממשלה שלה, כאילו יש להם 79 מנדטים!!
מכאן גם בא המשבר הפוליטי העכשווי. מי שאיננו ראש ממשלה, אסור שיתחזה לכזה יותר מדי מהר ויותר מדי חזק. גם כאשר הוא נתמך על-ידי גורמים באירופה או בארה"ב, אסור שיאבד את ראשו ואסור שיאבד פרופורציה. מהלכים מדיניים ברמה של הסכמים מדיניים אזוריים מוביל אך ורק ראש ממשלה ולא שר המדע או יועצים אסטרטגיים כאלה ואחרים של אחת ממפלגות הקואליציה. אלמלא אצה ללפיד הדרך בתחום המדיני, אלמלא התפתה לחוסר הסבלנות של פטרוניו מבחוץ ואלמלא ניסה בקלות-דעת לממש את האג'נדה של מפלגתו ולבלום באותה שעה את האג'נדות של כל האחרים; אילו השכיל לבנות מערכת יחסים של קח ותן עם עיקר הכוחות בקואליציה ובאופוזיציה, מבלי לנדות איש אבל עם יעדים קונקרטיים - יכלה ממשלה זו להמשיך ולכהן קדנציה שלימה ואפילו להצליח לא מעט. דרכו של לפיד היא דרך אופיינית לחוסר ניסיון פוליטי וגם לשחצנות אישית. זהו חלקם של טירונים, בין אם הם נתונים בגוש "רב-מגדרי" ובין אם במפלגות "אופנה".
בשולי הדברים
שגיאתו המרכזית של נתניהו בממשלה האחרונה נעשתה בתחום הכלכלי-חברתי. שגיאה זו הוציאה אל מחוץ למחנה הליכוד חברים מרכזיים, שכרגע העקרי שבהם הוא כחלון. גם כחלון הוא טירון פוליטי ברמה הלאומית, ואינו מתאים להתמודד על ראשות הממשלה. בנדון זה הוא דומה לשלושת ה"כוכבים" שנזכרו לעיל. הציבור חש אכן בלחץ כלכלי לא מבוטל. לחץ זה ראלי ונתניהו התעלם ממנו במידה רבה. המהלכים שעשה לאחרונה, או שהזכיר לארונה, נמצאים בשולי הדברים העקריים. אם הוא רוצה להבחר לראשות הממשלה ולעמוד בראש ממשלה חזקה, עליו לצאת עוד במהלך מערכת הבחירות הזו, ומספיק מוקדם, בתוכנית קונקרטית שתטפל על-פי לו"ז ראלי
בסוגיות העקריות: דיור, יוקר המחיה, ושחיקת השכר הראלי (כוח הקניה). מאחורי שלוש בעיות אלה מסתתרים נושאים גדולים ומורכבים שפתרונם שהם תנאי להתקדמות בנושא המרכזי עצמו. כך, למשל, שינוי תפקוד מינהל מקרקעי ישראל והפרוצדורה סביב שחרור קרקעות לבניה ופישוט והאצה של תהליכי התכנון והאישור של הקצאות קרקע, הינם קריטיים לפתרון בעיות הדיור. לא מע"מ "אפס", לא "מחיר מטרה" ולא תרגילים פוליטיים של הקצאת כספים סקטוריאליים "יעודיים" יפתרו את בעיות הדיור. כך למשל, צודקת נגידת בנק ישראל שבעיית פערי ההכנסה נובעת משלושה גורמים ראשיים: א. מבנה המשק - דרושה הגדלת נתח המשק בתחום התעסוקה המתוחכמת, זו שיודעת לשלם שכר גבוה. ולשם כך יש לטפח את התשתיות הראויות לרבות חינוך מקצועי ולקשר שכר עם סוג התעסוקה ורמת התפוקה. ב. הפריון במשק - אי-אפשר לדבר ברצינות על
OECD כמודל-בוחן לכל מיני מדדים כלכליים, שעה שהתפוקה לעובד בישראל נמוכה ממוצע ה- OECD בכ-23%!!! ג. הצמיחה - צמיחה, כפי שגם גורס ראש הממשלה, היא המקור הראשי להגדלת יכולת ההשתכרות, כלומר, להגדלת ההכנסה הפנויה. מובן שיש גם תחומים נוספים שניתן לגייס מהם מיליארדים לא מעטים, אבל הם רק גורמים משניים. כל אחד מהתחומים מחייב סדרה של מהפכות.
תפקיד הממשלה הבאה הוא להגדיר כיוונים ועדיפויות ולהסיר חסמים. עליה לגייס מומחים שידעו לתרגם את העקרונות לתוכניות מימוש ראליות ולעודד את השוק הפרטי לבצע, לבצע "כמו משוגעים".
ובכדי שהשוק הפרטי ירתם לכך עליו להבין שהממשלה רצינית.
נושאי הפנים רוויים בעיות, סיבוכים ביורוקרטיים וקשיים נוספים, ובראשם שחיתות ברשויות המקומיות לצד ריבוי רשויות מיותרות. ביצוע משימות טיוב ושיפור בנ"ל מחייב התרת פלונטרים ניהוליים וחוקיים רבים בתחומי הפנים. חסם קריטי לשינויים הוא חולשת הכנסת והחקיקה, וחוסר איזון בין רשויות הממשל.
על ראש הממשלה להנהיג מהלך של רפורמות שיאזנו ויגדירו היטב ומחדש את מערכת היחסים בין שלוש זרועות הממשל הראשיות - מחוקקת, מבצעת, ושופטת. ואם לשם כך דרושים גם שינויים מבניים, ייעשו גם שינויים מבניים. בכל מקרה, אסור להשאיר בידי בג"ץ את סמכות החקיקה, ובכל מקום שקיים בו חוק יסוד, חוק זה צריך לחייב גם את בג"ץ. בג"ץ יכול להעיר את הערותיו ולהמליץ את המלצותיו,
אבל הגורם הקובע בחוק יסוד הוא המחוקק. לטעמי יש להפריד את בית הדין לחוקה מבג"ץ, ולקבוע נוהל שונה לבחירת חברים בשני בתי-דין אלה.
מדינת כל אזרחיה
לאחרונה נקטה הממשלה בכמה יוזמות תחיקתיות, ובכללן חוק הלאום. חרף דברים שנשמעו בגנות חוק זה, אני סבור שהממשלה הבאה חייבת לסיים את חקיקתו ולצרפו למסכת חוקי היסוד של מדינת ישראל.
מרגע שהופרה "קדושתה" החילונית של מגילת העצמאות על-ידי מי שבקשו לפרשה כהיתר או רמז-היתר לכך שיתכן בכלל לחשוב שמדינת ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה" ולא מדינת הלאום היהודי - יש "להרוג" נטייה זו כשהיא קטנה. 66 שנים אחרי הכרזת העצמאות, ובטרם הגענו להסכמי שלום מלאים, חייבת ישראל להשלים את עיצוב מערכת יחסיה עם מיעוטים שחיים בה כאזרחים או כתושבים. השלמה זו דורשת השלמת חקיקה וגם השלמת התנהלות בפועל.
במדינה ריבונית השאלה היכן נולד אדם זה או אחר, או היכן נולדו הוריו, איננה פקטור קובע לגבי השאלה מי זכאי ובאילו תנאים להיות בה אזרח. כך גם בנושא הקשר בין זכויות לחובות - מדינה ריבונית קובעת את חוקיה ודפוסי החיים שלה, שאם לא כן, היא איננה ריבונית. ברור שאין די בחקיקה וחייבים לפעול לכך שהחקיקה תמצא ביטוי מעשי ומועיל בחיי היום-יום, אבל המסגרת והעקרונות חייבים להיות מעוגנים בחקיקת יסוד, ושום הרכב מקרי של גוף שיפוטי אינו יכול לעלות בסמכויותיו על המחוקק עצמו, שהוא נציג הריבון.
אלה חלק מהמשימות המרכזיות העומדות בפני ראש הממשלה הבא של ישראל. אני מציע לציבור להשתחרר ממשחקי הפיג'מה של בחירות אופנתיות של דברנים, במיוחד כאלה שרקורד הביצועים שלהם בתחומי ניהול מדינה הוא מינורי או אפסי.
הבחירות הפעם הן בין שתי גישות-יסוד שונות: הימין - בתחום המדיני-ביטחוני: - מדינת לאום יהודית בארץ ישראל המערבית, שבתנאים מתאימים של סיום הסכסוך עם הערבים, תקבל הסדר פוליטי-אוטונומי שיחול על חלקים מיהודה והשומרון,
בכפוף לכך שישמרו האינטרסים הביטחוניים שלה. ובמקביל קיום יכולת הגנה עצמית עצמאית מול כל האיומים האזוריים, והפעלה דינמית ואפקטיבית של יכולת זו מול כל איום מתהווה או פעיל . בתחום הכלכלי-חברתי: - טיפול אינטנסיבי בסוגיות היסוד הנ"ל, מתוך גישת שוק חופשי עם רגולציה ובקרה מרכזית, ותוך העמדת האזרח במוקד השירות הציבורי על כל שלוחותיו.
השמאל - בתחום המדיני-ביטחוני:- מכירה פומבית של חלקים נכרים מארץ-ישראל, לרבות ירושלים, בתמורה להגדלת שביעות הרצון של ידידינו במערב הדקדנטי ותוך לקיחת סיכונים ביטחוניים חריפים, כשהבטחות ערביות ומערביות, הוכחו כבר בעבר כרשומות לעיתים קרובות על הקרח. בתחום הכלכלי-חברתי:- הגדלת המעורבות הממשלתית בניהול ישיר של הפעילות הכלכלית במשק ע"ח הסקטור הפרטי. חזרה בתחום יחסי העבודה לשלטון ההסתדרות במשק, תוך שימור האינטרסים של הוועדים במונופולים הציבוריים החזקים, והשלטת משטר "הממוצעים על המשק הלאומי. גישה סוציאל-דמוקרטית שהמדינות הסקנדינביות הן דגם האב שלה, מבלי להבטיח תחילה שפתרון זה מתאים למציאות הישראלית ולאופי הלאומי היהודי. העברת הון ונכסים מקבוצות אוכלוסייה מבוססות לקבוצות אחרות ע"י חוקים ותקנות כופים, ולא בדרך של שינוי מבני כולל, ומיקסום היעילות המשקית.
ברור שניסוחים אלה הם ניסוחים שלי, ויהיה מי שיאמר שהם אינם מייצגים אותו או את עמדותיו. חרף זאת
נראה לי שההבדלים מוגדרים היטב ומאפשרים בחירה ברורה. המסר העקרי הוא: אל תצפו לניסים, ואל תסחפו אחרי מבנים ומסגרות פוליטיים אופנתיים. לכו בדרך המלך, ונסו באמצעות הצבעתכם בבחירות אלה גם לבחור דרך וגם לבחור את הצוות המתאים ביותר להובילנו בה לעת הזו; ובעיקר: אל תצפו לניסים. לא בונים מדינה בדור אחד.
המשימה החשובה ביותר של הציבור בבחירות אלה הוא לומר לפוליטיקאים שלא הם המטרה, אלא הציבור, צרכיו ורצונותיו. מי שישכנע טוב יותר שהוא מבין אמת בסיסית זו, יזכה באמון ובגדול.
