בבחירות הקודמות הקדיח ראש ה
ממשלה את תבשילו כאשר "ציפצף" על חברי מפלגתו ועל חברי המרכז וצרף את ליברמן לרשימה משותפת. מהלך זה גרמם לו ולמפלגה להפסיד, להערכתי, לפחות שלושה מנדטים. אחר-כך תקף את בנט, גרם לו להצטייר כ-underdog וכמי שמתנהל נגדו מסע שאינו ראוי, ובסופו של יום חיזק את מעמדו והפסיד לו לפחות 2 מנדטים נוספים. מהלכיו אלה, הכתיבו בהמשך הקדנציה את ה"ברית" בין לפיד לבנט, את חוסר המשילות בממשלתו של נתניהו ואת מפלתה המהירה של הממשלה.
מהלכים מוזרים דומים עשה גם נגד בחירתו של ריבלין לנשיא. גם הפעם בניגוד לדעתם של רבים מחברי מפלגתו ואוהדיה. וגם ממהלכים אלה יצא בשן ועין. למעשה, כלל לא ברור שכשאילץ לאחר מכן את
גדעון סער לפרוש ומנע את חזרתו למערכת הבחירות הנוכחית, לא הרע את מצבו במערכת הבחירות הקרובה.
מניפולציות הן מניפולציות, ואף אחד בציבור איננו מתבלבל ואינו חושב אחרת. אם יש לפייגלין תומכים רבים בליכוד, יציאתו תגרום נזק ולא בהכרח תביא לליכוד "פיצוי" בדמות תמיכתם של אחרים. אם אין לו תמיכה מסיבית, אזי גם אילו נבחר למקום ראלי על בסיס כישוריו האישיים, עצם המנותו על הליכוד אינה צריכה להטריד איש; הדמוקרטיה אמיתית מחייבת גם זאת.
הליכוד מקובע כבר מזה זמן רב בתודעה הציבורית כימין. ולכן, רה"מ יעשה נכון אם במקום להלחם בעובדה זו תחת לחץ ההשפעה התעמולתית הזולה של יריביו משמאל, יחזק את מפלגתו בח"כים טובים ויעילים מקרב המחנה הימני ויבסס את מעמדה בציבור. רה"מ אינו יכול לרקוד על כל החתונות
. ציבור האזרחים בגוש הימני, מבצרו האמיתי, אינו מחפש זיקיות. כאלה יש לו בשפע במרכז, ובשמאל. אם רוצה רה"מ לחזק את אמינותו ולמקד במפלגתו את תמיכת הציבור הימני עליו לחדד דגשים ולא לטשטש עמדות. במקום להיות מוביל אמיתי - האיש ההולך בראש המחנה ומוביל אותו בדרך המלך, ממשיך רה"מ לתעתע בציבור ע"י עיסוק בשני נושאים מטופשים, שלהם פוטנציאל נזק ממשי:
- מיקוד נושאי הפנים, המימשל, והמשילות החשובים והחיוניים, בתוכנית המכונה "שינוי שיטת הממשל", כשכל עניינה הוא לקבע ללא צורך ממשי בחוק, את הרעיון שראש הממשלה יהיה מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. כך או כך הוא יזדקק לקואליציה ובמסגרת זו יש כר נרחב לתמרונים שונים.
- מיעוט נשים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת, סוגיה שאינה מטופלת כראוי ובנוסף גם דחיקתה של ח"כ מירי רגב, שקבלה מקום חמישי בפריימריז, מהמקום והמעמד הראויים לה מתוקף הישגה הדמוקרטי.
השגיאה החמורה בין הנ"ל היא מה שמכנה רה"מ שינוי שיטת הממשל. מהלך זה איננו שינוי שיטת הממשל, אלא תיקון טכני-ארגוני של תהליך הבחירות. המהלך אינו עתיד לשפר את המשילות, אלא לסרבל את תהליך פתרונו של משבר פוליטי, היה ויתרחש משבר כזה. המהלך אינו נחוץ, אם ראש הממשלה אינו מתכנן מפצים פוליטיים אחרי הבחירות הבאות. ואם הוא מתכנן זאת, או הציבור יחשוב שהוא נערך לכך, כך שיהיה עליו לשלב ידיים עם יריבים פוליטיים ולהעדיפם על בני הברית הטבעיים של הליכוד - אלו אפשרויות פסולות ומזיקות, משום שיש בהן פוטנציאל חמור לגניבת דעת של ציבור הבוחרים (הליכוד אינו זקוק לעוד אקט פנימי של שרוניזציה...).
במהלכיו עד כה, מזלזל רה"מ פעם נוספת באינטליגנציה של הציבור, מתוך שהוא מעריך את תבונתו הפוליטית הערכת-חסר. לדעתי, רה"מ נתון במשבר אמון ולָקות-קשר לא מבוטלים מול הציבור בכלל ומול ציבור בוחריו הטבעי בפרט. בסופו של יום, כאשר יעמוד כל מצביע בקלפי מול תיבת הפתקים, לתחושת הבטן האישית יהיה משקל חשוב בהחלטה הסופית למי להצביע;
אמון - מול ספקנות, מהימנות - מול מניפולטיביות ונכונות ללכת בדרך הליכוד - מול אימוץ פופוליזם מקומי ובינלאומי, הם שיכריעו את הכף. המשחקים הפוליטיים ומניפולציות רדודות שמבצע רה"מ בתקופה זו, עשויים באותה מעמד להיות לרועץ לו ולכל נאמני ארץ-ישראל והציונות האמיתית.
לשלימות הדברים אני מוצא לנכון לחזור כאן בקצרה על דברים שכתבתי כבר מספר פעמים בחודשים האחרונים. נראה שרה"מ מחפש דרכים ל"קניית זמן" ולדחיקת הקץ ככל האפשר לעבר תום תקופת נשיאותו של אובמה, והסתבכות עמוקה ורחבה יותר של המערכת הבינלאומית ב"התנגשות הציוויליזציות". שתי ההתפתחויות ידחקו את הנושא הישראלי-ערבי-פלשתיני האובססיבי למערב, למקום הראוי לו באמת, ויקלו על ישראל את המאבק באירן. אולם הוא אינו יכול להבטיח שיצליח בכך, משום שהתמונה מורכבת מדי ותזזיתית מדי. לכן,
כל מה שהוא עושה צריך להשען על נקודת-סמך שעיקרה ייצוב בסיס התמיכה והשליטה הפוליטיים שלו מבית - מעמד הליכוד בציבור ומעמדו האישי בליכוד. אם יפסיק לרחף פוליטית ויקַבע עצמו בעמדות ברורות בנושאים הבאים, יוכל להשיג זאת: -
בתחום החוץ והביטחון - ויתור מודרג על רעיון העוועים של שתי מדינות לשני עמים. כשהמסלול לכך עובר דרך תגובה מודרגת, רציפה ושיטתית לאופנסיבה המדינית של הפלשתינים וסרובם לחזור לשולחן המו"מ הישיר - כל מהלך פלשתיני נגד ישראל שיש בו הפרה של הסכמים קודמים או מהלך חד-צדדי (שגם הוא הפרה של הסכמים קודמים), יחד עם המשך ההסתה החריפה והפצת השקרים המתמשכת, יוביל במוצהר ובמעשה לצעד ישראלי נגדי, שיצמצם את הסיכוי לחזור לדרך פתרון שתי המדינות. ומכאן משיכת לחץ נגדי של המערב נגד המהלכים הפלשתינים, המחוללים את התגובה הישראלית. לצד מהלכים אלה, אזהרה גלויה על החרפת התגובות הכוחניות מול אירגוני הטרור הקיצוניים, עם דגש מיוחד על פעילות חמאס, בין אם מעזה ובין אם באיו"ש, כתוצאה מכשל של הרשות למנוע זאת בשטחי A ו-B.
בתחום הכלכלה והחברה - פרסום תוכנית להגברת הצמיחה במשק, למלחמה ביוקר המחיה ובמחסור בדיור ולצמצום הרגולציה העודפת והביורוקרטיה. התוכנית צריכה לכלול עקרונות ביצוע בכל אחד מהנושאים, שלאחר הקמת ממשלה בראשות נתניהו, יהפכו לתוכניות יישומיות בתחומי ההשקעות, שינויים מבניים במשק, הגברת התחרות, ביטול מונופולים והתרת חסמים ניהוליים, משפטיים וארגוניים משורה של תהליכים שהם כיום צווארי בקבוק. כדוגמאות ניתן להזכיר: הפשרת קרקעות, מכירתם, האצת תהליכי תכנון ותהליכי רישוי - שינויים ביצועיים ותחיקתיים. הגדלת תקציבי המדען במסו"ת וקיצור תהליכי ההקצאה והבקרה על ניצולם, תוך הבטחת שימוש נאות בהם; הפסקת מכירתם של סטארט-אפים בנזיד עדשים ומינופם לשינוי מבנה המשק ממשק עתיר עבודה למשק עתיר השקעות וידע שגרעין מרכזי שלו מבוצע בישראל. תשתיות: המשך הפעילות וזרוזה לסיום פרויקטים תחבורתיים ותשתיתיים בתחומי התקשורת, התחבורה, האנרגיה, והבריאות. בחינה של מבנה ודרכי ההתנהלות של השלטון המקומי, ועיצוב וביצוע תוכנית לייעול השלטון המקומי, בראש וראשונה ע"י צמצום מספר הרשויות המקומיות, ואיחוד רשויות. תהליכים לשינוי מבנה חלוקת העושר הלאומי, בהתבסס על הנ"ל ובאמצעות הגדלת ההכנסה הפנויה אצל השכירים והעובדים בכלל; תיקון המציאות הפנסיונית.
ללא עמדות ברורות בנושאי-יסוד אלה, חרף היותו של רה"מ בכישוריו האישיים ובניסיונו משכמו ומעלה מול כל יריביו הפוליטיים, במיוחד מליצנים ומצחיקנים כלפיד והרצוג-לבני -
אתקשה מאוד לתמוך בו בבחירות הקרובות.
בהזדמנות זו אני מציע לציבור, במיוחד במחנות הימין והמרכז, לאמץ עמדות דומות לעמדות המובעות כאן, ולשדרן ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת העומדים לרשותם. הרעיון הוא לאלץ את רה"מ "לרדת מהעץ", לשנס מותניים בהנחה שטרם נס ליחו, ולהתחיל לדבר אל העם כאל אנשים חושבים ומבינים - המוטו הוא האזרח במוקד העשייה הממשלתית!!! ואם כך יעשה, אני סבור שיש להעניק לו תמיכה רחבה ונמרצת, שתאפשר לו לפעול בהחלטיות ובנחישות כראש ממשלה. איחוד כוחות בין הציבור למנהיגותו עשוי להניב את שידוד המערכות מרחיק הלכת ביותר לו אנו יכולים לצפות, הרבה יותר מכל תמרון אירגוני פורמלי.
כאמור, תנאי הכרחי, הוא "חוזה דו-צדדי": אמון ותמיכה תמורת תוכנית קונקרטית עם יעדים קונקרטיים והתחייבות לביצוע.
לדעתי, אם לא ילך נתניהו בדרך זו, גם אם ירכיב את הממשלה הבאה כברירת מחדל, זו תהיה הקדנציה האחרונה שלו, ולא תהיה תפארתו על הדרך בה ילך ועל האופן בו יגיע לסופה.
