בדומה למנהיגים אחרים של מדינות מערביות, שחוו טרור איסלאמיסטי, גם נשיא צרפת
פרנסואה הולנד התעקש שהמתקפות האחרונות בפריס אינן תוצאה של האיסלאם. במסיבת עיתונאים שכונסה זמן קצר לאחר הרצח האכזרי במשרדי השבועון "שרלי הבדו", הדגיש הולנד, כי "לאיסלאם אין כל קשר למתקפות הטרור". דברים דומים השמיע הנשיא ג'ורג' וו. בוש שבוע לאחר מתקפת ה-9/11 בארצות הברית, בהכריזו בפני קהל של אמריקנים מוסלמים, כי "איסלאם הוא שלום". כך נהג גם ראש ממשלת בריטניה
טוני בלייר ב-2005, כשטען, כי למרות שמערכת התחבורה בעיר הבירה של ארצו חוותה מתקפות שיטתיות מצד גורמי טרור איסלאמיסטים, "אין כל ספק באשר לטבעו האמתי ושוחר השלום [של האיסלאם]".
על פניו מדובר בדברי הבל, שגוררים ביקורת מוצדקת על מנהיגים אלה ועל דומיהם. שהרי הם אינם מוסלמים ואינם חוקרי איסלאם, ואין להם כל הכשרה להתבטא בדבר מהות הדת. יתרה מכך, הטרוריסטים שפועלים נגד יעדים מערביים מצהירים בעצמם, שהאלימות הברוטלית שהם מפעילים נגד מטרות לא מוסלמיות שואבת את השראתה - שלא לומר את תחושת השליחות - מהאיסלאם. הדבר נכון גם לגבי תנועות טרור רבות - החל מ'בוקו חראם', דרך 'המדינה האיסלאמית' ועד ל-טליבאן הפקיסטני והאפגני - המפגינות אכזריות בלתי נתפסת כלפי מוסלמים שסטו מן "הדרך הישרה". ובקוראן, ב-חדית (דברי הנביא) ובסירא (הביוגרפיות המסורתיות של הנביא) נמצא חומר רב התומך באמונה זו, המשותפת לאינספור מוסלמים המאשרים, תומכים בפעולות טרור ומבצעיהן ומזדהים עמם, גם אם הם עצמם מעולם לא היו מעורבים באופן ישיר במעשי טרור.
עם זאת, אין בעמדה ההפוכה משום הוכחה לחוסר יושר אינטלקטואלי או אפילו לבערות, שכן עובדה היא, שקיימים מקורות איסאלמיים בהיקף רחב, שדוחים, מערערים ומגנים התנהגות זו, וכי תומכי איסלאם אחר יכולים להפנות לשלל מצוות, המחייבות את המוסלמים להפגין חמלה ונדיבות ולהתכחש לכול גילויי כפייה דתית. קיומם של מקורות סותרים כה רבים מעיד על כך שהגדרת האיסלאם ה"נכון", היא פועל יוצא של מחלוקת ופולמוס. להלכה, ישנן לפחות ארבע אסכולות רשמיות, השונות זו מזו במידת החומרה והקלות שהן מייחסות למבנה ההלכה, אולם בהיעדר סמכות דתית בעלת הכרה כלל-עולמית - מקבילה מוסלמית לאפיפיור הקופטי או הקתולי - סביר שפערים אלה אף פעם לא ייושבו באופן מוחלט. לפיכך, כל מאמץ להבין את המתאם שאולי קיים בין טרור לאיסלאם יישא יותר תועלת אם יתמקד פחות במה שהכתובים והמקורות אומרים, ויותר במה שמוסלמים חושבים ועושים.
גם כאן הממצאים הם דו-משמעיים. שהרי, ללא בחירות או משאלי עם, הכוללים את כלל המוסלמים או סקרי דעת קהל אמינים בקרב העולם המוסלמי, המסקנות, המתבססות על התבטאויות ואופני התנהגות של מוסלמים, יישארו בהכרח בגדר התרשמות בלבד. ההתרשמויות מלמדות, שבעוד שמרבית הטרוריסטים (וקורבנות הטרור) הם מוסלמים, מרבית המוסלמים אינם מעורבים ואינם תומכים בטרור. מעבר לכך קשה לומר דבר בעל ערך, לרבות להניח הנחות מבוססות לגבי גודלם היחסי של קבוצות המיעוט והרוב בהקשר זה.
לאור העובדה שהוויכוח לגבי הקשר ה"אמתי" בין טרור לאיסלאם אינו תכליתי, מומלץ למנהיגים מערביים, לפחות למען היושרה האינטלקטואלית שלהם עצמם, להתרחק משדה המוקשים התיאולוגי/אידאולוגי הזה.
עם זאת, ישנו שיקול נוסף שרלוונטי יותר לתפקוד המצופה ממנהיגות פוליטית, והוא זהירות פוליטית. מנהיגים פוליטיים - יותר מאשר אנשים פרטיים - צריכים לשקול את ההשלכות שיש לדבריהם. לטענה שאין חיבור מהותי בין האיסלאם לטרור אין חיסרון אסטרטגי או מבצעי. הטענה ההפוכה, לעומת זאת, מזמינה תגובה אלימה למה שבסופו של דבר מהווה אמירות עקרות. אם זה היה השיקול היחיד, אזי היה מקום לטעון (ומבקרים רבים אכן טוענים זאת), כי סירוב להכיר באמת אך ורק מתוך פחד מהתגובה, הוא מעשה של פייסנות שאין להסכים לו. אולם התעקשות על אמת שאיננה מובנת מאליה עשויה גם היא להביא לכך שמספר גדול של מוסלמים, שנכון להיום מתנגדים לטרור, או לפחות מסתייגים ממנו, יהפכו לאוהדים, סייענים או תומכים פעילים בטרור, וכך יעוותו את הוויכוח הפנים-מוסלמי. כמו-כן, אלה שיטענו, שקיים קשר הדוק בין האיסלאם לטרור, יאלמו דום כאשר תישאל שאלת ההמשך הבלתי נמנעת: "אז מה אתם מציעים לעשות בנוגע לכך"? אחרי הכול, יש דרכים רבות להילחם בטרור, אבל אין אף דרך להילחם באיסלאם.
רק המוסלמים עצמם יקבעו את העוצמה או החולשה של הקישור המשוער בין איסלאם לטרור. אולם מנהיגים פוליטיים מערביים יכולים להשפיע על ויכוח זה. תהא אשר תהא ה"אמת" החמקמקה בדבר הקשר בין איסלאם לטרור, בעצם הכחשת קיומו של הקשר הזה בפומבי - עושים מנהיגי המערב את הדבר הנכון.
