החשש הניצב בבסיס איסור ניגוד העניינים הוא שעובד הציבור יעדיף את האינטרס הפרטי שלו על פני האינטרס הציבורי, או שהאינטרס הפרטי הנוגד יגרום לעובד הציבור לקבל החלטות שאינן בהכרח משרתות את טובת הציבור באופן הטוב ביותר.
על-פי הגישה הסובייקטיביסטית, ניגוד העניינים ועוצמתו משתנים מאדם לאדם. לעומת זאת, על-פי הגישה האוביקטיביסטית,
ניגוד עניינים אינו תלוי בעולמו הפנימי של עובד הציבור ואינו משקף קונפליקט פנימי בתוך נפשו של עובד הציבור אלא קונפליקט בין האינטרסים עצמם. גישה זו, המחפה על בעיות מתודולוגיות קשות שטמונות בגישה הסובייקטיביסטית, ואשר עלולות לגרום לכך שיהיה קשה מאוד להוכיח שעובד ציבור היה בניגוד עניינים המגיע לכדי עבירה פלילית, יושמה בפסיקות בית המשפט.
בבואנו לבחון האם עמדתה של ההלכה בסוגיית ניגוד העניינים היא אוביקטיביסטית או סובייקטיביסטית, בדקנו מהו הדין במקרה שבו התגלה בדיעבד, כי פעולת מינוי דיינים ואנשי ציבור הייתה נגועה בניגוד עניינים. האם קרובה פסיקת ההלכה לגישה האוביקטיביסטית בפסיקה הכללית, שממנה משתמע, כי אין להתחשב באישיותו של איש הציבור הנגוע בניגוד עניינים, או לגישה הסובייקטיביסטית?
האם המינוי יתבטל?
אליבא דכולי עלמא - בטור, בשולחן ערוך ובאחרונים - כאשר מתגלה שדיין או איש ציבור מסוים קנה את משרתו בכסף באופן פעיל, המינוי אינו לגיטימי. אך מה יקרה במקרה פחות ברור, שבו מתגלה שמקורביו של אותו איש ציבור הם שקנו את משרתו? האם במקרה כזה תחשוש ההלכה לניגוד עניינים עתידי שעלול להיווצר בתפקודו של אותו איש ציבור, תפיל את האחריות על איש הציבור ותפסול את מינויו, או לא?
לשאלה זו משמעות רבה בבחינת הגישה שבה נוקטים פוסקי ההלכה - האם היא אוביקטיביסטית או סובייקטיביסטית. ההנחה היא, שאם גישת פוסקי ההלכה היא אוביקטיביסטית - הרי שדינו של המינוי להיבטל. בין אם הממונה ידע ובין אם לא ידע על הכסף ששולם תמורת מינויו, הרי שבכל מקרה ישנם בנוגע לפעולותיו העתידיות שני אינטרסים מנוגדים פוטנציאליים. לעומת זאת, אם הגישה תהיה סובייקטיביסטית ניתן יהיה לטעון, כי יחסו הנפשי של איש הציבור הממונה לא מבסס הכרח לפסול את מינויו בגין ניגוד עניינים, בייחוד לנוכח חוסר המודעות שלו לכאורה לפעולות מקורביו.
החת"ם סופר וה"אבני נזר"
אחד המייצגים הבולטים של גישה סובייקטיביסטית הוא החת"ם סופר, אשר קובע במקרה שבו הרב שהתמנה תמורת שוחד הוא הגדול ביותר בתורה באותו מקום - מינויו לא יתבטל. פסיקה זו נחשבת בעיני פוסקי הלכה כחריגה מן הפסיקה העיקרית, שעל פיה כאשר קנה רב את משרתו בכסף - מינויו יתבטל אפילו במקום שבו אין גדול כמוהו בהלכה. כך, מזכיר ה"אבני נזר" (האדמו"ר ר' אברהם בורנשטיין מסוכצ'וב) את שיטת החת"ם סופר ומציין שאפילו לשיטתו, אם אין מישהו עדיף מן הרב שמתמנה תמורת שוחד, הרי שמדובר במעשה אסור.
דברים אלה נכתבו במסגרת קריאה פומבית שפרסמו כמה מנהיגים תורניים המנהיגים חסידויות בפולין. באותה קריאה נאמר, כי למרות ההלכה המפורשת האוסרת מינוי רבנים תמורת כסף, נהגו במקומות רבים לעשות זאת. ה"אבני נזר" הזכיר כרוזים שהודפסו בקהילות יהודיות בפוזנא ובלובלין בשנים 1487 ו-1490, עליהם חתמו עשרות ראשי ישיבות וגדולי תורה באותה עת. בספר השאלות והתשובות "מנחת אלעזר" מצוטט כרוז נוסף שממנו משתמע, כי הייתה זו 'מכת מדינה' בפולין.
אם המציאות בפולין, במקום ובשנים שבהם הייתה תרבות תורנית-הלכתית ענפה, אכן הייתה כזו שבקהילות רבות נהגו בניגוד גמור לעמדת ההלכה ומינו רבנים תוך מתן שוחד, הדבר אומר דרשני. מהן הסיבות שיכולות לגרום לכך שיהיה פער גדול כל כך בין ההלכה הפסוקה לבין התנהלות הקהילות בפועל?
ציות אם הוא משתלם
נדמה שאחד ההסברים לכך עשוי להיות טמון בתרבות ה"אי-לגליזם" שנוצרה כתוצר לוואי של תרבות השטעטל שהתפתחה בגלות. הסבר זה, מיסודו של אהוד שפרינצק, אומר, כי במקומות שבהם ישנה תרבות של אי-לגליזם, ישנו יחס אינסטרומנטלי לחוק - הציות לחוק נעשה על תנאי, בתנאי שתוכן החוק יהיה מקובל על הנדרש לציות, או שהלה הגיע למסקנה שמשתלם לו לציית לחוק.
לכך נוספת השערה שמדובר בביטוי בפועל ליחס סובייקטיביסטי שהונחל בקהילות היהודיות כלפי רבנים ותלמידי חכמים. מקורו של יחס זה, שעל פיו ישנן אמות מידה שונות בין גדולי תורה לבין שאר האנשים, בדברי חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים - אנחנו כבני אדם; ואם ראשונים כבני אדם - אנחנו כחמורים". ברבות השנים, אומץ ביטוי זה כנימוק לטענה בדבר חוסר היכולת לפקפק בהכרעות של גדולי תורה.
ייתכן שיראת כבוד זו כלפי פוסקי הלכה היא שהיוותה קרקע שעליה צמחו פרא מינויי רבנים נגועים בניגודי עניינים ובכספי שוחד גם בניגוד להלכה הפסוקה. תרבות האי-לגליזם בעיירה היהודית בגולה מסבירה את עצם המינויים הנגועים בניגודי עניינים. ייתכן שהיחס הסובייקטיביסטי אל פוסקי ההלכה, שעל פיו יש הבדל בין האופן שבו הם בוחנים את המציאות לאופן שבו אנשים פשוטים עושים זאת, היה הבסיס לקבלת המינויים בדיעבד על-ידי הקהילה כולה, ולמעשה אחד הגורמים להתפשטות התופעה הפסולה.
