סיפור המחזה שכתבה ענת גוב מבוסס על פרקים מתולדות חיי טייס קרוב משפחתה. חשיפת האמת על החיים שמזמן הגורל לכל אחד שבעת שעבד, היה המלך בקוקפיט, כולם נעו לפקודותיו, ולפתע העולם התהפך: כשפרש מהעבודה, התגלה לו העולם של משפחתו בו כולם המשיכו הלאה, ורק הוא כעת נותר על ריק. בלי עבודה, ללא תחביב או עיסוק שיתן טעם לחייו, בקיצור: ריקנות איומה.
מסתבר שלאשתו מערכת חיים מאורגנת ביחסי ידידות עם קבוצת חברות, עימה היא יוצאת לצעדות, לטיולים, לשחיה בבריכה, ובכלל - הטלפונים שלה לחברותיה פשוט מעצבנים אותו. היחיד שמקדיש לו תשומת לב, הוא חברו מנוער, ד"ר רגב, רופא יפא תואר, רווק הולל, שלא נכבל בחיי נישואים, שכל חייו הוא רק מחליף את בנות הזוג ליותר ויותר צעירות ממנו, ולמעשה - מתייחס לנשים כאל חפץ. בעוד ליעל ודנה, הבנות, הוא מתייחס ברגש רב כאילו היו בנותיו.
רמה מסינגר הקומיקאית בחסד,(שלא נשכח לעולם את הופעתה בהבימה ב"משרתם של שני אדונים" עם וילוז'ני בקטע עם השמלה האדומה) - עושה כאן כגליה האם, תפקיד מלא רגש משפחתי לשתי בנותיה, בעוד הפער בינה לבעלה לא בהכרח מתמלא. משום שהוא - חסר יכולת להביע את רגשותיו כלפיה, מחכה ממנה בפאסיביות לגלות רגשות ולאקטיביות במיטה, משהו שמזכיר הרבה בעלים-זכרים. אך היא מגיבה באותה שפה. נשארת מחוברת לחברות, לבנות ולעבודה. המסקנה: להיות טייס בח"א אינו כ"כ זוהר, מה גם שבהמשך, זה הרבה פחות עליז ומרתק. מכאן - שלא משנה איזה ביג שוט אתה בעבודתך - בבית, צריך להשקיע ביחסים ובקיום הרגש. דבר לא יתרחש ללא שיתוף פעולה הדדי.
כדי להציל את המצב, מציע לבעל (דב נבון כזאביק) חברו הטוב הרופא ד"ר רגב (רון שחר השרמנטי והמצודד) לנקוט בטריק. הטריק הזה מביא לתוצאות מדהימות. לפתע, הבנות יעל (לורין מוסרי, שכאן ניכר רק שמץ מכישרונה האדיר) ודנה (מאיה בכובסקי רבת ההבעות והיכולת) מתחילות להחצין התעניינות ורגשות כלפי האב, וכך גם האם. עד כדי כך, שהוא מוכן להמשיך ולהעמיד פנים בסיטואציה, ולו רק כדי להמשיך ולזכות ביחס החם. עוזרת הבית מרינה (תמרה קליינגון כרוסיה טיפוסית עם טמפרמנט וחוצפה של עוזרת ישראלית מצויה, שזכאית לכל שפע התשואות באמצע ההצגה) גם היא משתפת פעולה במשחק הזה. למעשה - שלושת הצעירות הללו - לורין מוסרי, מאיה בכובסקי ותמרה קליינגון הן הבונבונים של ההצגה. כשרון קומי עולה ומדליק לשלושתן, יכולת משחקית שוטפת, קולחת ולוכדת את הצופים - בקיצור, עתיד התיאטרון מונח כאן על הבמה. הן ההוכחה שהתיאטרון הישראלי צועד קדימה בעוז מדי שנה יותר ויותר, והוא ברמה עולמית.
על מה שקורה בהמשך, ואיך נפתרת הבעיה - הבימאי הכה מחונן
אלון אופיר, שברקורד שלו הצלחות נודעות, צלח להעמיד כאן כקומדיה שנונה ומשובבת את הנפש, קלה כנוצה, עם אמרי השפר המצחיקים של ענת גוב והנגיעות בנקודות רגישות בלב כל אחד. התפאורה היפה של סבטלנה ברגר, התלבושות של אורן דר והמוזיקה הכה מוצלחת של אמיר לקנר הצעיר המבריק - כולם תורמים את חלקם להצגה, ויחד מתחברים לחוויה מהנה שראוי מאוד לצאת עבורה מהבית ומשטיפות המוח הארסיות שמכוונות רק לדבר אחד. כי התיאטרון הרי תמיד יותר מעניין מהחיים עצמם.
