הכבוד, כנראה, איננו פקטור במערכת ההתנהלות של ראש הממשלה. כל הפרסומים והסרטונים שלו על "ביתו המט ליפול" (העובדים חשפו שהצילומים בסרט היו של מטבח העובדים ולא המטבח הרשמי), כמה פעמים כבר החליפה משפחת נתניהו עוזרות ואבות בית שתבעו אותם על התנהגות בלתי הולמת - האם זה לא אומר דרשיני? ועל עניין הבקבוקים - האם כדאי להתלכלך על כמה גרושים? דחילק, קצת "סטייל". ואחרי העדות הממושכת של אב הבית,
מני נפתלי (11 שעות), נראה כי יוגש נגד ביבי כתב אישום פלילי, וכאישור לכך ביבי אץ לשכור את שירותיו של עוה"ד מס. 1 בפלילים, יעקב וינטרוב (על חשבון מי זה יהיה בסוף?).
במקביל שמענו שגם בית הנשיא
שמעון פרס חרג בהוצאותיו. גם זה עניין הראוי לבדיקה, למרות הפופולריות של הנשיא לשעבר. כל התנהלות אדמיניסטרטיבית ממלכתית רשמית צריכה לעמוד בתקנים המיועדים לה.
פרסי התרבות והספרות
בנוגע לחלוקת פרסי התרבות והספרות: בלי להתייחס באופן אישי למי מהשופטים כרגע ולנטיותיהם הפוליטיות, מן הראוי להחליפם מדי שנה, כפי שזה נהוג בכל העולם. לא ייתכן שאותם שופטים יחרצו גורלות של סופרים ואמנים מדי שנה בשנה. מצער לציין, אבל סכום הפרס עשוי להועיל להרבה סופרים ואמנים שהפרוטה לא מצויה בכיסם, בנוסף לפרסומת. הדבר אמור לגבי כל ועדת שיפוט בכל פרס, כולל פרס ביאליק, פרסי ת"א, ופרסים של מפעל הפיס, שהם חלק מפעילות ממלכתית ולא יוזמה פרטית של מנכ"ל ושופטים.
אובמה ונאום ביבי בארה"ב
בצד זעם והצהרות של אובמה וסנטורים דמוקרטים בארה"ב על הימנעות מנוכחות בקונגרס בעת הנאום של ביבי, נשמעו גם דוברים (רפובליקנים, כמובן) בעד הנאום, כמו ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני, ומושל ארקנסו, מייק האקבי, המועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הרפובליקנים. האקבי הוא ידיד ישראל, אך ללא קשר לכך, דבריו נשמעו הגיוניים ובהירים באומרו שלפני הכרעות חשובות בעניין אירן יש דווקא צורך בשמיעת דעות בעד ונגד.
במקביל, נשמעות בארה"ב דעות נגד הנשיא אובמה שמתחמק מלקרוא לילד בשמו ואינו מכריז על דאעש ארגון איסלמי קיצוני (ראו הקריקטורה בניו-יורק פוסט על אובמה שעוצם את עיניו). בנאומו אובמה אומר גם שיש לתת לאיסלמים אפשרויות כלכליות כדי שלא יפנו לפעילות קיצונית. מתנגדים נוספים טוענים שאובמה מתעלם מחומרת מעשי דאעש ודבריהם שהופצו בסרטון על רצח 21 נוצרים קופטים מצריים, בו הם יוצאים נגד העולם הנוצרי ומבטיחים להגיע גם לרומא (משכן הוותיקן). אובמה, מצידו, מרגיז את העולם הנוצרי באומרו שגם הנוצרים בזמנם עשו טבח באלו שלא קיבלו עליהם את דתם. לעומתו, הנשיא המצרי, סיסי, הגיב מיד ושלח מטוסים לפגוע במתקנים של דאעש בצפון לוב, מול חופי הים התיכון, המהווים דלת כניסה לאירופה, לעולם המערבי. בנוסף, אנשי צבא אמריקני מנוסים כועסים (ותמהים) על אובמה שמכריז בתקשורת על החלטתו לשלוח צבא לכבוש מחדש את העיר מוסול בעירק מידי דאעש, הכרזה שנותנת לדאעש מידע על הפעולות הצבאיות המתוכננות של ארה"ב.
הכבוד של פריצי
באשר לכותרת המאמר, זוהי פראפרזה על שם הרומן של ריצ'רד קונדון ושם הסרט שיצא בעקבותיו (1985), בבימויו של הבמאי האגדי ג'ון יוסטון, הכבוד של פריצי.
פריצי היא משפחת מאפיה חזקה בארה"ב, בעלת קודים של כבוד שאין לעבור עליהם. לכן, כאשר יקיר המשפחה, צ'רלי פארטנה (ג'ק ניקולסון, בסרט), מחסל מקצועי חסר מעצורים, נקרא לחסל את אהובתו ואשתו הטריה עקב בגידתה במאפיה, שכן גם היא מחסלת מקצועית (קתלין טרנר, בסרט), הוא נקרע בין מחויבותו לכבוד המשפחה ובין אהבתו ומחויבותו לאשתו. לבסוף, כבוד המשפחה מנצח והוא מתרצה לחסל אותה, גם מפני שלולא כן, היא הייתה מחסלת אותו...
קצת מורכב, לפי מיטב כישרונו של הסופר קונדון, אבל המוטו עדיין דוגל בנאמנות וכבוד לקודים עליהם גדלת. כמובן, אין להשליך מכך שבמאפיה עסקינן, אלא בשאלת הכבוד. ברור שהקודים של המאפיה לא מקובלים עלינו, אבל השאלה היא עד כמה אדם מוכן לוותר על כבודו בעד הנאות קטנוניות ובעד "חופן דולרים" (גם זה לקוח מהקולנוע: שם סרטו של סרג'יו ליאונה...).
הכבוד של אורי
אי-אפשר לעבור לסדר היום בלי להביע צער וכאב על מותו של השר
אורי אורבך, ז"ל. אדם מוכשר, איש אשכולות, צנוע, נעים הליכות, אהוב על כולם, שהפוליטיקה לא הצליחה להטיל רבב ביושרו. זן כזה, כנראה, לא יכול להתקיים ברפש של הפוליטיקה המשחיתה את אלה שאין להם חוט שדרה חזק לעמוד בפני הפיתויים של השררה.
