דרך-חתחתים ארוכה ומייסרת נאלץ לעבור ההמנון הלאומי "התקווה" מאז הורתו בשנת 1878. במרוצת השנים הוא שבע מרורים רבים, כשמבקרים למיניהם הסתערו עליו בשצף-קצף וכילו בו את זעמם. אלה תקפו אותו ואת מחברו, נפתלי הרץ אימבר, מזוויות שונות ומשונות. מה לא העלילו עליהם? שבסך-הכל מדובר בפלגיאט, הלקוח מ"מולדובה" - צירתו של הקומפוזיטור סמטנה; שהשיר הוא, בעצם, מחטף משיר-איכרים רומני; ואם לא די בכל אלה - הרי שבעצם ימים אלה מתכחש להמנון הזה בגלוי גם מנהיגה הרוחני של תנועת
ש"ס הרב
שלום כהן, שאותו הוא מכנה לא פחות מ"שיר מטומטם".
יחד עם זה ראוי להודות שהרב כהן איננו יחיד בין הישראלים של עכשיו שפשוט שמים "פס" על "התקווה". פחות ופחות אזרחים ישראלים אכן מתכוונים לשיר את ההמנון הזה, בטענה שעבר זמנו ובטל קורבנו. הכל, כמובן, במטרה שקופה וברורה למדי: להשליך את "התקווה" אל תהומות הנשייה ולמצוא לה תחלופות "ראויות", מ"תחזקנה" ועד "ירושלים של זהב" כך או אחרת, בניסיון לעדכן את המהות והמסר שלה, הוסיפו מעת לעת להמנון בתים או מילים שלא היו בו קודם לכן.
בדם וביזע על אף ה"עליהום" עליה - שפר מזלה של "התקווה" להדוף מעליה את תוקפיה הרבים, כשהיא אצה לעבר הנצח, היישר אל מסלולה הקבוע, הרווי בדם, יזע ודמעות למכביר. מסתבר ש"התקווה" שרדה בשואה ובתאי הגזים ולאחר מכן אף קידשו אותה עולי הגרדום, כשם שהיא עצמה קידשה אותם. זה בדיוק המקום להזכיר שאחד הלוחמים הבולטים למען חיותה של "התקווה" היה
מנחם בגין, שהביע פעמים רבות התנגדות עקרונית לכל שינוי בה.
נפתלי הרץ אימבר, יוצרה הנשכח של "התקווה", היה בסך-הכל בן 21 כאשר חיבר אותה כתפילה זכה. במקורה היא נקראה "תקוותנו" והכילה תשעה בתים. מנגינתה הושפעה מ-12 מקורות, ובהם תפילות יהודיות שונות בצד מוזיקה...בסקית. למרות מפעלו הגדול, נמחק משום מה זכרונו של אימבר מחקר הספרות וההיסטוריוגרפיה שלנו ללא רחמים. מסתבר שפשוט הניחו לו לשקוע בתהום הנשייה ואף גירשו אותו, בבושת-פנים, מהפנתיאון הלאומי. ואכן, בעוד "התקווה" פוסעת, כביכול, בנתיב הניצחון אל הנצח - נחרץ גורלו של אימבר לפסוע דווקא בנתיב השכחה.
התעלמות ההיסטוריון גד נחשון, שחקר את פשר התופעה המוזרה, גילה את קיומו של בול שהנפיקה ישראל ב-1978 ובו המילים "עוד לא אבדה תקוותנו". מסתבר שהסיבה לכך נעוצה בכתיבת "התקווה" ביאסי שברומניה עוד ב-1878. הנפקת הבול ציינה, אומנם, מלאות 100 שנה ללידת "התקווה", אולם נמנעה מלאזכר את שמו של מחברה. לעומת זאת צויין שהבול הוא מעשה-ידיו של האמן דב כהן. בתוך כך יודע נחשון לספר שגם במערכת החינוך נמנעו, במשך שנים רבות, מלאזכר את אימבר, ובכך גם התעלמו משפע שירי "חיבת-ציון" שלו.
מדוע נשכח, בעצם, אימבר ולמה מפגינים העם היהודי בכלל וישראל בפרט כפיות-טובה כלפי היוצר הזה? אליבא דגד נחשון אין זאת כי אם אימבר נפל קורבן לתדמית שלילית שנוצרה לו בפולקלור היהודי. תדמית זו, מסתבר, עברה מדור לדור ומקורה, לדברי נחשון, בהתנהלותו של אימבר עצמו כאלכוהוליסט וכנווד אביון, שסבל כל חייו ממחסור ומחרפת-רעב, וגם בשל אורח-חייו כקבצן המחזר על הפתחים. עם זאת עוותה, לדברי נחשון, דמותו של אימבר וסולפה רק בשל היותו בוהמיין לכל דבר, בעוד שהוא עצמו ניחן דווקא בדעות חברתיות מתקדמות וליברליות.
בשל כל אלה תובע עתה נחשון את עלבונו של אימבר ומבקש להעניק לו רהבליטיציה חברתית. הוא תובע נחרצות להשיב את אימבר הביתה כמשורר לאומי ולהעניק לו את הכבוד הראוי, כמי שהנחיל לעם היהודי את המנונו. בתוך כך גם עומדת לגד נחשון זכות-ראשונים באשר לתביעה לחוקק את חוק המנון "התקווה", ממש בדומה לחוק הדגל, ולמנוע בכך כל אפשרות להתנכל להמנון הזה בעתיד.
