הציווי להתרחק מ"השפעה זרה"

פעמיים בתולדות עם ישראל נאמר עליו שחטא בעשיית עגלי זהב.
פעם ראשונה בימי נדודיו במדבר בפרשת "כי תשא", כשנמצא משה בהר חורב (שמ', ל"ב, 4). פעם נוספת כשהציב ירבעם בן נבט עגלי זהב בבית אל ובדן (מל"א,י"ב,28) .

אם נתמקד רק במקרה הראשון, עשית עגל זהב במדבר, איננו יכולים שלא לשאול מה קרה לעם שחווה חוויות מרגשות של יציאה מעבדות לחרות, חלקן חוויות נסיות, שלפתע בעת מצוקה הוא מתנכר לכל מה שקרה לו. יתרה מזאת עולה על שרטון של התכחשות גורפת לחוויית היציאה לחרות ואף מורד באלוהיו.

לשאלה הזו נדרשה במרוצת ההיסטוריה הפרשנות המקראית, שפינקה אותנו בים של תשובות. אסתפק רק בתשובת רש"י, גדול הפרשנים,
שקבע כי מי שסרח היו רק "ערב רב של זרים" - הם לא מבני ישראל, הם רק נספחו למסע - והם שגררו רבים וטובים בעם ישראל לתרבות הרעה והמשחיתה. יתרה מזאת הם גוירו שלא כהלכה, ולכן הם האחראים הבלעדיים לכל גילויי השחתת המידות הערכיות - "ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם...והם שיחתו" (רש"י, שמ', ל"ב 8).

לפנינו כתב אשמה חמור כלפי משה והמנהיגות של העם שמעדו, כי לא מנעו את ההשפעה ההרסנית של הנספחים לעם.

אודה, שקשה לי מאוד עם הסברו של רש"י לאחת השאלות הקשות בפרשה, בהטילו את כל כובד האשמה בחטא העגל בקיום של אלמנט זר שהסתפח לעם ישראל. לפי הסברו של רש"י האלמנט הזר הוא שסחף את העם כולו לדרישה מאהרון - "קוּם עֲשֵׁה לָנוּ אֱלוֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה...לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". (שמ' ל"ב, 1) אם נטהר עצמנו מהשפעה הזרה, מובטחת לנו חסינות מפני פורענויות.

לצערי, גם היום יש מהלכים לדעה בדבר טוהר המחנה ושמירת הציווי של התרחקות מ"ההשפעה הזרה". ההצתה בבית הספר הדו לשוני בעיר ירושלים עם שלל כתוביות מזוויעות נגד האוכלוסייה הערבית החיה בעיר ירושלים וכתובית אחת שכחו להוריד עובדי עיריית ירושלים "והיה מחננו נקי", שמבטאת את קריאת הקרב של הימין המשיחי ל"השתחרר מהכתם הזר" שחי בפתחה של ירושלים.

לצערי, הנחישות לשמור על מחנה טהור מתבטא במניעה מרבבות אזרחים, החשים היום עצמם כיהודים לכל דבר, להקים משפחה בישראל. מדובר ברבבות של אזרחים שקשרו את חייהם עם המציאות בישראל, מעורים בחיי החברה וממלאים את כל החובות האזרחיות. וזאת מבלי להתייחס לבעיית הזר המשלם אלפי דולרים רק בשביל הזכות לעבוד כאן, בביתנו, בעבודות הנחותות ביותר, ואנחנו מתייחסים אליו כאל אבן נגף שיש להתנכל לה.

על הפולחן שנתלווה למעשה העגל מספר המקרא, שאהרון הקים לו מזבח ולמחרת הכריז חג לה'. לעגל העלו עולות והגישו קורבנות. העם אכל בשמחה ושתה לשכרה ועל-פי הכתוב התחיל בהילולת פריצות. על מעשים אלו הגיב משה בכך שהוא השקה את העם במים וזרה את אפרו של העגל שנטחן עד דק. אקט של השפלה. נוסף לכך שלושת אלפים מראשי המסיתים הוצאו להורג .

אודה, שקשה לי עם צו ההוצאה להורג של שלושת אלפים הנאשמים בהסתה והדחה לעבודה זרה. אינני שלם עם ההוראה להוציא להורג בסקילה ובכרת. במיוחד שהעונש הזה לא הושת על אנשים שנטלו חיים של אחרים.