מותה של אדל ביטון הקטנה הי'ד, לאחר שנרצחה באבן על כביש חוצה שומרון לפני שנתיים, זיעזע רגשית את כולנו וגם הקנה לנו כמה תובנות חשובות. לב מי לא נמס למשמע דברי ההספד של ההורים השכולים? דברי האימא - "ילדה יקרה שלי... אהובה שלי, אוצר שלי... עוד מאז שהיית תינוקת לא רצית לישון, 'לא לישון, אמא'. עכשיו אני מבינה שהיית צריכה להספיק הרבה..."
והאבא אמר: ..."משוש חיי... עכשיו את עולה למעלה, לא יכול להיות שאת תישארי שם לבד. אולי תפחדי שם?... מה שעומד לנגד עיניי הוא שעון חול שעליו אסתכל ואחכה לזמן שבו אצטרף אליך..." המותר לפנות אליך, אדם יקר, ולבקש ממך לחשוב גם על יתר ילדיך, על אשתך ועל עצמך, שלמרות שעון החול הנורא המודד את האבל והצער, מצווים אתם על החיים?
בוכים יחד אתכם, משפחת ביטון היקרה, ומעריצים אתכם על עוד דבר שהאם אמרה:... "אנחנו קוברים אותך פה קרוב אלינו, במקום בו נרצחת. אנחנו קוברים אותך פה לזעוק זעקה גדולה שיהודה ושומרון וכל חבל ארץ במדינת ישראל שייך לנו ויישאר לנו, בלי תנאים, בזכות". ורב היישוב, הר' אהרון כהן, הוסיף: "מה היא הספיקה לעשות בחייה הקצרים? אדל הספיקה להשפיע על עם ישראל, והיום היא פרצה דרך לבית העלמין ביקיר".
השמע הרב, השמעו ההורים, על מעשה שהיה לפני 40 שנה - פריצת הדרך לבית העלמין היהודי העתיק בחברון, אף זאת בזכות תינוק? אברהם ידידיה ז"ל, בנם של הצייר ברוך נחשון, איש חב"ד, ואשתו הצדקת שרה, מראשוני המתנחלים בעיר האבות, נימול במערת המכפלה בניגוד לאיסור שהטיל שלטון אטום, מנותק ופחדן, וכשנפטר ממחלה, שוב נתקל באיסור - לקבור אותו בבית העלמין היהודי העתיק בחברון שבמרומי תל-רומיידא - אדמות ישי, בפי היהודים.
כבר זמן מה לפני כן הבחינו בקריית ארבע הסמוכה, שהייתה אז בת 4 בערך, שהשלטון גודר שם שטח לצורכי בית עלמין והודיעו לו, שמקום מנוחתם האחרונה של יהודי קרית-ארבע, שעליה נכתב במקרא "היא חברון", יהיה אך ורק בבית העלמין בחברון העיר, בו קברו יהודים מדורות קדומים וגם הערבים מכירים אותו כ"תורבת-אל יהוד". מכאן ואילך היה זה רק עניין של זמן עד ששאלת בית הקברות תעלה בכל אכזריותה. כדי למנוע את קבורת התינוק בחברון הוזעק צבא שחסם את הכניסה לחברון ב"צומת הזכוכית", ובקלות היה יכול להתגבר על קהילת קריית ארבע הקטנה ובראשה הרב לוינגר שנזעקה למקום. ובכל זאת היה השלטון חסר אונים מול ההורים האבלים ובעיקר מול גופתו הזעירה של אברהם ידידיה. כמעט יום שלם נמשך העימות, העניין עלה להכרעה לחלונות הכי גבוהים, וכל אותו זמן כביש ירושלים-באר שבע היה חסום - עד שעם ישראל ניצח וההיתר ניתן. סיפור המעשה, בקיצור נמרץ, רשום על מצבתו של התינוק, קרוב מאוד לכניסה לבית העלמין.
שלוש תובנות:
הראשונה נוגעת בראש היהודי הגלותי. כל שעות חסימת הכביש התקהלו במקום גם לא מעט ערבים. אלה בוודאי ניסו להסביר לעצמם את המתרחש, אך מבין כל ההשערות - אחת מהן הם לבטח הם לא העלו על דעתם: שהשלטון היהודי התייאש ומוותר מרצונו על 'תורבת אל יהוד'. מחשבה כזאת, השכל הגויי באותם הימים עוד לא תפס. שנים רבות צריכות היו לחלוף עד שלמדו אותנו. היום הם יודעים.
התובנה השנייה באה מיקיר: השלטון לא למד כלום! ביקיר 2015 כמו בחברון 1975 עדיין יהודים זקוקים לקבל על עצמם עבריינות למען א"י, מצווה שאין גדולה הימנה. הורי אדלה היקרים, בבניין השומרון ביחד עם בניין חברון ובנין ציון תנוחמו, וננוחם.
ויש תובנה שלישית.
ביחד עם הידיעה על פטירתה של אדל ז"ל דיווחו בתקשורת על-כנס רב-משתתפים של "המכון למחקרי ביטחון לאומי", ארגון שמאלני שבמסגרתו אנשי ביטחון ממציאים נימוקי ביטחון כדי להוציא את ארץ ישראל מעם ישראל. אחד הנואמים היה תא"ל (במיל.) משה (צ'יקו) תמיר, לוחם מוערך מאוד. והנה, גם בארזים נפלה שלהבת, גם אותו העביר פולחן השלום על דעתו. שימעו, מה הציע, והכל מגובה במחקרי-שטות ובמפות-הבל: על ישראל לסגת חד-צדדית מרוב שטחי יו"ש, חוץ מבקעת הירדן ויישוביה. משאר השטח יוצאו כל המתנחלים היהודים (וגם את, העיר בצחוק - אוי ואבוי לצחוק הזה - לשכנתו ליד שולחן הפאנל, תמר אסרף, דוברת מועצת בנימין, ואף הוסיף: את לא יודעת, כמה זה קרוב...). לעומת זאת, לפי תוכנית תמיר, לצה"ל יושאר חופש פעולה מלא לנוע ולפעול בכל שטח יו"ש, הגם שכבר יהפוך למדינה פלשתינית.
בקוראי את הזוועה הזאת, נזכרתי באדל הקטנה שקפחה את חייה על כביש 'חוצה שומרון', הציר הראשי שדרכו יצטרך
צ'יקו תמיר להזין את בקעת הירדן מתוך הקו הירוק, צומת קסם, בתגבורות ובאספקה שוטפת - בכל! אולם אותה שעה ישראל כבר לא תשלוט בציר הזה ולאורכו כבר לא יהיו חלילה היישובים אלקנה, שערי תקווה, עץ אפרים, קריית נטפים, ברקן, ברוכין, רבבה, יקיר, אריאל, נופי נחמיה, רחלים, תפוח, מגדלים ומעלה אפרים, השומרים עליו.
אני בטוח, שתמיר יכול ללמד את כולנו פרק בהלכות ציר פילדלפי שעל גבול דרום הרצועה, אותו הצבא פשוט לא היה מסוגל להחזיק, למן הרגע שגוש-קטיף ויתר היישובים ננטשו, והסוף ידוע...
ההיסטוריה תשפוט בין צ'יקו תמיר ומרעיו לבין אדל זיכרונה לברכה, הוריה והרב שלה, שהציבו בית קברות ביקיר, כדי להציל את השומרון מידיהם.
