1. מוכנים לכותרות הזוועה מחר, לפטפטת הרעה, לפרשנויות הארסיות? הנה דוגמה לרעל שנבלע ככל שהבחירות תתקרבנה.
דן שילון פירסם מאמר בעיתון שפעם הייתה לו מדינה והיום פועל נגדה, ובו מיחזר את ניבולי הפה - למי שמכיר את עמוד הפייסבוק שלו - כלפי
בנימין נתניהו ("מיסטר בנג'מין" באירוניה העדינה שלו). זה האיש שאחראי לפיגוע התרבותי הגדול - "במעגל עם דן שילון"; ששידך לנו רב וזונה גם יחד, פושעים ובועלי זברות, ושימש זרועו הארוכה של השמאל בשיווק הסכם הדמים באוסלו, כשהפך את ערפאת באמצעות נציגיו לבן-בית אצלנו, בעוד נציגי הימין אצלו הוקעו כאשמים נצחיים; אחר כך פירסם ספר שבו בז להמוני צופיו. ובכן, מה יש לו לומר לנו בסוגיה האירנית או בשאלת נאום ראש הממשלה? שום דבר, כתמיד. אה, הוא לעג לנתניהו, כתמיד.
מדוע אני נדרש לכך? כי דווקא מאמרי שוליים כאלו מלמדים על עוצמת התיעוב והשנאה של חלקים בתקשורת כלפי נתניהו - לא נתניהו האיש, אלא מה שהוא מייצג ומי שהוא מנהיג - המחנה השמרני-ימני, כולל הציונות הדתית, החרדים ושאר שותפיו הטבעיים. השנאה הזאת משבשת לא רק את שיפוט דעתה של החבורה הזאת, אלא מהווה תקלה אסטרטגית לכולנו.
2. הטענה הסבירה היחידה היא שהנאום פוגע ביחסי ישראל-ארה"ב. אבל אובמה מבדיל בין ראש המדינה לבין המדינה עצמה. הוא יתעב את נתניהו, אבל מכיר היטב את שיעורי התמיכה של האמריקנים בישראל - יותר מ-70 אחוזים בסקר גאלופ האחרון. למרות שטיפת המוח המתמדת של האליטה הליברלית בארה"ב נגד ישראל - בעיקר בעידן נתניהו - רוב מוחלט תומך בנו (הרבה יותר משיעורי התמיכה שנמצא בתקשורת הישראלית ביחס לישראל). משום כך אין שינוי ביחסים ההדוקים שבין ארה"ב כאומה לבין ישראל. אז נתניהו ואובמה אינם מתים זה על זה; התרגלנו. אגב, אם מדובר בנאום חסר חשיבות, כיצד מוסברת עוצמת המאמצים שהשקיע הבית הלבן בסיכולו?
בקיץ האחרון ממשל אובמה לחץ עלינו לקבל את טורקיה ואת קטר כמתווכות בינינו לחמאס, ודחה את מצרים של א-סיסי. זוכרים? ישראל התעקשה לפעול עם מצרים, שעכשיו נלחמת בחמאס (ובארגוני טרור נוספים) ובית המשפט שלה הגדיר אותו כארגון טרור. זוכרים את קיתונות הרותחין שבהם דנה התקשורת את נתניהו ואת יעלון על שלא קיבלו את תנאי האמריקנים? אותם עיתונאים תוקפים עכשיו את נתניהו על אי-ציות לחוסר הראות של אובמה.
3. מה הטעם בנאום שלא ישפיע דבר, שאל הגאון מהמעגל. במסורת האינטלקטואלית והדתית של עמנו קיים מוסד הנקרא "חובת המחאה". חובה ולא אפשרות. חכמינו הטילו חובת מחאה חמורה על מי ששמע זלזול בתלמיד חכם, משום שהבינו שהזלזול בנושא התרבות יביא לזלזול בתרבות עצמה. ואם ביחיד כך - בוודאי חלה חובת מחאה כאשר גורלו של עם עומד למו"מ, כפי שנראה מהעסקה הרעה המתרקמת עם אירן.
כך מדריך גם מרדכי את אסתר בלב בירת האימפריה הפרסית, למסור נפשה על חובת המחאה מול המלך הפרסי, משום ש"אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".
עמידתו של נתניהו בלב בירת העולם החופשי היא הצבת חלופה ערכית ומדינית לכיוון שמוביל אובמה. זאת מסורת עתיקה אצלנו, לנתץ פסילים, במקרה שלפנינו - לנתץ קיבעונות ישנים המתעקשים להחיל על אירן ועל ארגונים איסלאמיסטים רדיקליים סטנדרטים רציונליים מערביים. אירן אינה ברית המועצות שהקפידה לא לשבור את הכלים ונרתעה ממאזן האימה הגרעיני בינה לאמריקה. שלושת העשורים האחרונים הוכיחו שבהינתן האפשרות, ההנהגה האירנית מוכנה להקריב הכל, אם הפרס יהיה הכרתת השטן הקטן, ישראל, בואכה השטן הגדול.
בדבר אחד יודה גם שילון: התנגדות אובמה הביאה לכך שכולם שמעו על נאום נתניהו.
הזירה מוכנה.
