בְּדִיחָפּוּרִים (ב')

מפקח נכנס לכיתה ושואל: יוסי, מי שבר את הלוחות? יוסי נבהל ומשיב בהֵן צידקוֹ, שזה לא הוא. אז פונה המפקח, המאוכזב מתשובתו של יוסי, אל המורה שלו: איך זה שיוסי לא יודע את התשובה?

בוודאי, עונה המורה, יוסי דובר אמת. לא הוא שבר את הלוחות.

המפקח, הנדהם גם מבּוּרוּת המורה, פונה אפוא אל הסמכות העליונה, מנהל בית הספר.

היודע אתה, שאלתי את יוסי מי שבר את הלוחות, אך הוא התעקש שזה לא הוא, ואף זכה לגיבוי מלא של מורו.

אל תדאג, השיב המנהל, אני כבר אסגור איתם את החשבון.

חור בהשכלה היהודית? ליוסי, למורה ולמנהל שלו מומלץ לעבור קורס מזורז בהבנת המקרא.

ומי באמת שבר את הלוחות (לוחות הברית, כמובן)? משה רבינו (אלא מי), בעקבות חטא העגל. עיינו ערך פרשת כי תישא.

מעשה בכפרי אחד, שלא ראה ראי מעודו.

פעם אחת התארח האיש הזר בבית מלון בעיר. במסדרון, על יד המדרגות, הייתה תלויה על הקיר מראָה גדולה.

ביקש מיודענו הכפרי לעלות במדרגות המלון. והנֵה, בעוברו על יד המראה ראה מעברו השני של הקיר איש מחמיץ אליו פנים, ולא ידע שמדובר בדמותו הוא המשתקפת בראי.

התופעה חזרה ונשנתה כל אימת שחלף על פני המראה הסוררת.

זעם הכפרי מאוד על קבלת הפנים הצהובה שנערכה לו. חיש מהר הלך אל המנהל והתלונן על האיש המזעיף פניו אליו בפתח המלון.

הבין המנהל שמדובר באורח פרימיטיבי, שאינו מכיר את 'נפלאות' הציוויליזציה. מה דעתך, שאל המנהל, שתחייך אל האיש, ואז תופתע לגלות שגם הוא מחייך אליך בחזרה?

הוא שאמר שלמה המלך, הֶחכם מכל אדם: "כַּמים הפנים לַפנים, כן לב האדם לָאדם". הנֵה מתכּוֹן לחיוך הזולת על רגל אחת. שווה לנסות!

רוצים להיות בַּקונצנזוס? הבדיחה הבאה, מאוצר הבדיחות היהודי, אשר בוודאי מוּכרת לרבים מן הקוראים, תדגים היטב איך עושים את זה.

מעשה בשני בעלי דין, שפנו לרב שיכריע במחלוקת ביניהם על-פי דין תורה. נכנס הראשון אל הרב, ושָטח בפניו את טענותיו.

צודק אתה - אמר לו הרב. בעודו יוצא מבית הרב, שמֵח וטוֹב לב, נכנס השני אל הרב, וּפרש אף הוא את טיעוניו כּיַד הדמיון הטובה עליו.

צודק אתה - שמח האיש לשמוע את הכרעת הרב.

שמעה זאת אשתו ההמומה, ותמהה מאוד. הכיצד ייתכן, פנתה לבעלה, שגם הראשון וגם השני צודקים? פשוט, נשגב הדבר מבינתי.

אכן, גם אַתְּ צודקת, אמר הרב לאשתו המופתעת.

שיעור בפסיכולוגיה ובתקשורת בינאישית? ככה משכינים שלום בין איש לרעהו. לא חשוב מה שתפסוק, העיקר האֶמפתיה. אוזן קשבת וקצת הבנה זה שֵם המשחק.

האם החנפנות משתלמת? ודאי שלא. משל העורב יוכיח.

העורב הוא לא רק אכזר בַּמעשיָה העממית אלא, מה לעשות, גם טיפש. הַסכיתו לָאנקדוטה הבאה. בוקר בהיר אחד ישב העורב על ענף של עץ, וּבְפִיו נֵתַח גבינה שחָטף לַהֲנאתוֹ. ראה אותו השועל שיָשב מתחת לָעץ, וחמד את הגבינה. מֶה עשה? נשא ראשו אֶל העורב, והֶחליק לשונו בְּדברֵי חנופה.

פִּצְחִי קולך בְּשיר, היָפָה בַּצפרים אַתְּ! כי קולךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה. פִּיךְ נוטף נופת צופים!

והעורב השחור ניפַּח את חזהו כמו נוצות הטווס מֵרוב גאווה. אך פתח את פיו לָשיר לא הצוּף נטף ממנו. קְרַע! קְרַע! קָרְעוּ קריאותיו את האוויר. וּבינתיים נֵתַח הגבינה צנח למטה, לְשמחתוֹ הָרַבָּה של השועל, שאכל אותה בְּרעבתנוּת וּבַהֲנָאָה בְּפֶה מָלֵא.

בחלקת לשונו של השועל הֶערוּם נותר העורב הפֶּתי רעֵב, עם הלשון והגבינה בחוץ.

אם חשבתם שרק החמור הטיפש התחפש במשל העממי (עי"ש), אינכם אלא טועים. מתברר שהחמור לא לבד. בממלכת העופות היה זה העורב המכוער, בעיני עצמו כמובן.

היֹה היָה עורב שחור בעל דימוי עצמי נמוך, שֶׁקָּץ במראהו המכוער והחליט לשים לו קֵץ. מֶה עשה? יום אחד יצא לצוד נוצות מכל ציפורי היער. מִבְּלִי מֵשִׂים נטל נוצה אחת צבעונית מהקיכלי, מהכנרית, מהתוכי ואף מהטוָס יְפֵה הנוצות. נטל העורב מספָּרַיִם, גזר את נוצותיו השחורות, והדביק את הנוצות החדשות לגופו בַּסֵּתֶר. הביט בַּמראָה וּבחזה נפוח מגאוָה התפאר: ראי ראי היש יפה יותר ממני?

שמח וטוב לב יצא העורב החוצה להציג את מרכולתו ומראהו הֶחדש לעינֵי כל הציפורים. התפעלו הציפורים מהציפור היפה הזוהרת בשלל נוצות צבעוניות, טרם ראו כמוה, אחרי הטווס מלך הנוצות. מי אַתְּ? שאלו הציפורים בהתפעלות ובסקרנות רבה. פֶּה אחד החליטו לערוך לה טקס מלכוּת ולהכתיר אותה למלכת הציפורים.

אולם בעוד הציפורים משתחוות למלכה החדשה בגינוני חצר, נשרה נוצה אחת מן העורב, וחרפתו השחורה התגלתה לעין כל. הציפורים הנדהמות גילו אז את הנוצות שנתלשו מגופן. חיש מהר תלשה כל ציפור בחזרה מהעורב את נוצתה הצבעונית, והעורב נותר בעירומו השחור חף מכל נוצה.

בראש מורכן וּבעיניים מושפלות שב העורב בודד לכלובו. בוש ונכלם ממעשהו הנלוז, הפְנים העורב את המֶסר השקוף של יתְרון הבריאה על המסכה. הכושי הוא יפה, הפטיר בליבו.

מה קורה כשאיש אחד פוזל? הַסכיתו ושימעו את המשל הבא מפי החפץ חיים.

הַצילו! הבניין נופל! צעק האיש הפוזל, למראֵה הבניין החדש שנראה לו עקום בגלל ראייתו הלקויה. לְשֵמַע זעקותיו, שהדהדו בכל רחבי הסביבה, התגודדו סביבו אנשים רבים, ואף הם פצחו בצעקות רמות: הצילו! הצילו! הבניין נופל!

עוברי אורח מהרחובות הסמוכים, ששמעו את הצעקות, הובהלו אל המקום, וגם הם נסחפו בצעקות: הצילו! הצילו! הבניין מט ליפול! וכך כל העיר הייתה כמרקחה. הרשויות הוזעקו בדחיפות, אך הם מצאו להפתעתם בניין גבוה ויפה הבנוי לתלפיות.

מה היה לנו: איש פוזל, שלא חשב שפזילתו היא הגורמת לו לראות את הבניין עקום, צועק 'זאב זאב'. הֶהמון נסחף אחריו מבלי לבדוק את העוּבדות. תקשורת המונים במיטבה ומודל לעֶדריוּת, שדומני ראויים להילמד בכל חוג לפסיכולוגיה.

מה קורה כשעיוורים ממששים פיל? התוצאות מפתיעות ביותר. האחד שמישש את חדקו הרך והמתפתל של הפיל, קבע ללא ספק שמדובר בנחש. השני מישש את רגלו של הפיל וּפָסק שהוא עמוד. השלישי אחז בניבו העגול של הפיל, ומסקנתו החד-משמעית הייתה, כי היצור החלק והחד אינו אלא כידון. ואילו הרביעי שהושיט ידו אל אוזן הפיל, סבר לתומו כי זו אינה אלא מניפה קסומה.

אגדת הפיל המופלאה עוד לא תַּמָּה. העיוור החמישי שיָדוֹ הילכה מעדנות על גוף הפיל, היה משוכנע, כן לא טעיתם, שהוא ניצב לפני קיר. העיוור השישי לעומתו, שהלך בקטנה רק על הזנב, היה נחרץ: זהו חֶבל וחסל. ואחרון אחרון, לשביעי החביב שליטף את ברכו של הפיל היה ברור כשמש שהוא מטפס...על עץ, לא פחות, מוּל פרצי הצחוק הרמים של האנשים הרואים מסביב.

משתעשעים מהסיור המודרך של העיוורים בגוף הפיל? בצדק. אולם למעשה המשל מלמד שיעור חשוב בהלכות התפיסה האנושית. בניגוד לאמת המוחלטת של התורה האלוקית, מייצגים העיוורים את האמת היחסית, לפיה אנשים מסיקים מסקנות כלליות על סמך תצפיות חלקיות בלבד, אך משוכנעים כמובן שהצדק בידם.

ולקינוח - בדיחה מתוקה.

שוֹן גַּט. נשמע כמו סינית? ממש לא. מעשֶׂה שהיה כך היה:

מסַפרים שֶׁבִּימֵי הַצֶּנַע העליזים בַּחתונות הירושלמיות נָהוּג היה לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי האורחים בִּפרוסת עוגה מתוקה לְלא תַּקָּנָה (בַּר לא היה בְּנמצא בַּימים ההם). אֲבָל בַּצֶּנַע כְּמוֹ בַּצֶּנַע מנה כפולה הייתה בְּגֶדֶר מותרות. מֶה עשו? כדי לקבל 'מידע מודיעיני' שָאלו המחותנים בַּאדיבות רבה את האורחים בַּכְּניסה לָאולם: שׁוֹן גַּט? כן, ביידיש זה נשמע יותר טוב: האִם כְּבָר קיבלתָּ?

מעַניין, שֶׁאַחַד האורחים שהעוגה עָרְבָה לְחִכּוֹ ועוררה בִּמיוחד את בלוטות הטעם שלוֹ (שעבדוּ שעות נוספות) כל כך התפעל מהעוגה, שהחליט לעשות מעשה (אמיץ, למרות הצנע) ולקנות את העוגה הטעימה. בְּלב רעֵב ניגש האיש אל הקונדיטוריה בְּשוּק מחנה יהודה וּביקש מהמוכרת עוגת 'שׁוֹן גַּט' (לא פחות!). המוֹכרת שמעולם לא שמעה את השֵם המוזר הזה, סָבְרָה לְתוּמָהּ שהאיש מדַבר סינית. שוּב וָשוּב היא שאלה אותו: "אולי אתה טועה בַּשֵּׁם? מעולם לא נולדה עוגה בְּשֵׁם זה" אמרה כִּמְבִינָה עִנְיָן. אֲבל האיש התעקש: "שוֹן גַט שֵם העוגה" - נחוּש היה בדעתו.

אז צץ במוחה של המוֹכרת רעיון מבריק. "מנַין אתה מַכיר את העוגה?" שאלה בְּסקרנות. בְּהתלהבות רבה סיפר הקונה את תולדות העוגה, ועל ה"דֵייט" הטעים והבלתי נשכח שחווה עימה. השֵם 'שון גט' לא הפסיק להדהד בַּחֲלַל האולם, סיפר. והשאר כבר היסטוריה. וּבָעיר עוד יסוּפר, איך הפכה שאֵלה תמימה (כַּזָּכוּר כרטיס הביקור הקולינארי בָּאולם) לְשֵׁם עוגה נצחית. איפה? רק בירושלים עיר הנֶצח תבוא ותיבנה.

וגם חידה לסיכום, עדיין ברוּחַ פורימית: איך יודעים שהמן עשה דיאטה? מהמגילה כמובן (איך לא). מ"וַיּמָּלֵא המן" הפך לפתע הצורר ל"איש צר".

הבה נרננה כל השנה!