אחד האתגרים אותם פוגש כמעט כל מנהיג, הוא היכולת להגיב ממקום שקול כאשר תוכניותיו מתנפצות אל מול סלעי המציאות. כיצד אמור לנהוג מנהיג כשהעם עבורו הוא עמל ומוסר את נפשו, מועל באמון המנהיג ונוהג בדיוק בדרך המונגדת מזו המצופה?
אתגר זה מונח לפתחו של משה רבינו בפרשת "כי תשא". ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, האירוע הדרמטי ביותר בתולדות העם היהודי והאנושות כולה, נופל עם ישראל בציווי הראשון והחמור מכל של "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". העם שהצטווה שלא לעשות פסל ומסכה, קורס בבת-אחת לעומק הנפילה בחטא העגל.
אחרי מכות מצרים המדהימות, מסירות נפש ללא קץ מצד משה, התגלות אלוקית וקבלת תורה, היינו מצפים להתגשמות כל הנבואות והחלומות. לא זו בלבד שהדבר לא קורה, אלא שהכל נופל כמגדל קלפים. התורה לא עושה הנחות בתיאור האירוע: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כמה כפיות טובה, כמה תסכול עולה בנו למקרא השורות הכואבות הללו. מה לא עשו השם ומשה נביאו עבור העם, אז כיצד ייתכן שהכל מתפוצץ לו כך? חז"ל אף החריפו את התיאור ואמרו, כי בעת שאמר העם "נעשה ונשמע" במעמד מתן התורה, כבר אז הם חשבו על חטא העגל.
אם כן, מה יעשה משה? כיצד יגיב הקב"ה? בקריאה ראשונה נדמה שהכעס משתלט על קור הרוח. "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", אומר הקב"ה למשה. התגובה הזאת מזכירה התבטאויות דומות ששמענו ממנהיגים שכשלו בבחירות לכנסת וביקשו אף הם "להחליף את העם".
אולם מרתקת העובדה שחז"ל קראו את הפסוק בצורה שונה לחלוטין. המילים "הניחה לי" אותן אומר האלוקים למשה, נשמעות כביכול משה אוחז בידו של האל ומנוע ממנו לעשות את חפצו, והקב"ה "מבקש" ממנו לשחרר אותו. מאידך-גיסא, לא מצאנו בפסוקים שלפני כן דבר וחצי דבר אותו אומר משה לאלוקים. עובדה זו הופכת את המילים לסוג של חצי איום, בו השם אומר למשה: "תחזיק אותי לפני שאני מתפרע".
מנוסח זה למד משה, כי גם בנקודות זמן קריטיות, כאלה שבהן נראה כי כלו כל הקיצין ואין יותר תקומה לעם הסורר הזה, אסור להרפות ואסור להתייאש. הקב"ה רומז למשה ואומר לו "הניחה לי", כלומר: תתחיל להעיק ולהציק לי בתפילות. ייתכן שמגיע לעם ישראל לעבור מן העולם. ייתכן שאפשר להקים ממשה וזרעו עם טוב וראוי יותר מזה הנוכחי. אולם מנהיג אמיתי לא נותן לעם ליפול גם אם הוא ראוי לכך. מנהיג אמיתי נבחן בדאגתו לעם גם כאשר הוא איננו ראוי לכך.
משה, שמבין את הרמז, פותח בסדרה ארוכה של נאומים שנועדו להסיר את חרון האף של האלוקים. בין הצעדים בהם הוא נוקט, ישנה גם שבירת הלוחות. ישנם הסברים רבים לצעדו זה של משה. חלק מתארים את שבירת הלוחות כביטוי לכעס או חולשה שאחזה במשה למראה ההמון הפרוע הסוגד לעגל. אחרים כתבו, כי היה זה צעד שנועד "להשמיד ראיות" נגד העם, שכן בהעדר הלוחות יוכל העם לטעון, כי לא היה ער לציווי המופיע בהם האוסר על בנייה וסגידה לפסלים ומסכות.
בפירוש זה אנו מקבלים רמז נוסף בנוגע לציפייה ממנהיג כמשה. משה עשה הכל כדי להוריד את התורה אל העם, אבל הציפיות ממנו גבוהות בהרבה. כשהוא רואה שכל מה שעמל עליו אינו פועל טוב על העם ואף להביא עליו כליה, הוא ממהר לשבור את מה שטרח על קיומו. בכך הוא כביכול אומר לעצמו ולמנהיגים שיבואו אחריו, כי תמיד יש לחשוב על טובת העם, חוסנו וחוזקו, וכל זה מבלי לשעבד אותו לאידיאות של המנהיג. אין מי שמחובר יותר לתורה כמשה, ולכן הוא גם זה שמסוגל לשבור את הלוחות למען קיום האומה.
