הפרדוקס
הידעתם? חז"ל אומרים כי לעתיד לבוא יבוטלו כל החגים (שרובם לזכר יציאת מצרים, והגאולה העתידה תהיה ניסית עוד יותר), פרט לפורים (לא ניחשתם?), שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזִכרם לא יָסוף מזרעם" (אסתר ט). יתר על כן, פורים נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר אף מיום כיפור!, שהרי מצביעים חכמינו "כיפורים - כמו פורים", המהווה את הטופ מודל במסורת היהודית.
השאלה היא הא כיצד? לכאורה ביום כיפור, שהוא היום הקדוש ביותר בשנה, עם ישראל צם, שוהה כל היום בבית הכנסת, ונדמה למלאכים. לעומת זאת, פורים הוא חג קולינארי, המהווה את סמל הגשמיות. פרט למקרא מגילה, כל המצוות המרכזיות ביום זה מתמקדות באכילה - סעודת החג, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אם לא די בכך, מצווה להתבשם ביין ביום זה, כדברי חז"ל "עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לא סוד הוא ששתיינות יין מזוהה עם שיכרות והתבאסות, העלולה להוביל להתנהגות גסה, קללות וניבולי פֶּה במקרה הטוב, ואף לאלימות ותאונות דרכים במקרה הרע. הדבר מחדד את התמיהה שהצגנו, כיצד החג הגשמי ביותר בין חגי השנה הופך במקורותינו לחג הרוחני ביותר, אפילו יותר מיום הכיפורים?
התשובה
דומני שבעצם השאלה טמונה התשובה. פורים מייצג בבירור, יותר מכל חג אחר, את מיזוג התפיסה הדואלית של מהות היהדות, בניגוד לדתות אחרות, והיא - קידוּש הגשמיות באמצעות תרי"ג מצוות, המצוות, המקיפות את כל אורח חיינו, הן כלי להַעֲצָמָה אישית ולהתחברות לנשמתנו ואֶל הבורא. אִם השבת, שֶבּה אנו מצוּוים לשבות מכל מלאכה, מקדשת את הבריאה, וטהרת המשפחה את הזוגיות, הרי הכשרוּת, הברכות, תרומות ומעשרות, גמילוּת חסד והכנסת אורחים מקַדשות את האכילה. מה הפלא שסעודות המצווה הן חלק בלתי נפרד מהשבת והחגים ומהשְׂמָחוֹת השונות.
את שיא הפרדוקס של הסינתיזה הזאת שבין גשמיות לרוחניות מגלם היין. כפי שציינו, היין הוא סמל השיכרות וההסתאבות העצמית. אולם דווקא ביהדות, במינון הנכון, הוא מככב בקידוש, בשבת וביום טוב, כמו גם בכל סעודות המצווה. יתרה מכך, הוא זכה לברכה ייחודית ראשונה ואחרונה, שעיקרה הגפן. וכפי שמציין נעים זמירות ישראל היין גורם לשמחה: "ויין ישמח לבב אנוש". היין החומרי ביותר מייצג אפוא במסורת היהודית את שיא קידוש הגשמיות.
ביום כיפור ההתעלות היא טבעית. הצום, תפילות היום בין כותלי בית הכנסת, מכשירים אותנו לכך. לעומת זאת, להגיע למדרגה גבוהה זו מתוך שיא הגשמיות, כפי שהצבענו על כך בפורים, זו עבודה קשה הרבה יותר הדורשת התמודדות אישית, ולכן מביאה להעצמה רוחנית ולשמחה אמיתית של מצווה. הנתינה איש לרעהו, הבאה לידי ביטוי במשלוח מנות וצדקה, מסייעת לשמחה זו. ועכשיו אתם מתפלאים שפורים הוא החג הנצחי היחיד שנחגוג גם בימות הגאולה?
ואכן, כדברי חז"ל, משנכנס אדר מרבים בשמחה, ואילו בחודש החורבן אב, ממעטים בשמחה. שמתם לב למינון היחסי? אך תמיד מצווה גדולה להיות בשמחה. והיא כידוע גם יפה לבריאות.
והבדיחה
ולקינוח, איך לא, כמצוַת היום, בדיחה. היֹה היה איש שיכור, שמשפחתו ביקשה בכל דרך לגמול אותו מהטיפה המרה. מֶה עשתה? הביאה אותו אל כיכר העיר, לצפות בשיכור אחר המתבוסס שם בקיאו, ואולי כצופה במחזה מן הצד, יסלוד מכך, ובסופו של דבר ייגמל מן היין. אלא שמיודענו 'התעשת' במהרה ושאל את עמיתו השיכור: מנַין השגת את היין המשובח הזה? וכל השאר היסטוריה.
