כל צד מהצדדים יישא בהוצאותיו

"כשנחת" בתחילת שבוע זה, על שולחני, תיק שעניינו סכסוך ירושה שתחילתו בתל אביב והמשכו בבית המשפט באחת מהערים הרחוקות מתל אביב, בצפונה של הארץ, היה ברור לי - מלכתחילה כי למרות שאין כל סמכות מקומית לאותו בית משפט בצפון, לדון בתביעה, הרי מי ששכרו שירותיי המשפטיים, ייצאו ניזוקים בכיסם כל זאת, על-אף שבסופם של דברים יזכו הם בהליך שננקט נגדם והתביעה שהוגשה נגדם, תדחה - אם על הסף ואם לגופם של דברים.

סוד גלוי הוא, המתפשט בשנים האחרונות ומתגלה, ברבים גם למי שפונים לבתי-המשפט, מתוך ציפייה נאיבית למנה מועטת צדק כי בבתי-המשפט ובבתי-הדין במדינת-ישראל, אין צדק. במקרה הטוב ביותר, ייתכן שקיימת, אם בכלל מידה מועטה ומועטה ביותר של צדק. הדבר הינו בסדר גמור מבחינתה של מערכת המשפט.

מערכת המשפט אינה אמורה לעשות צדק. התפקיד המוטל עליה הוא להביא לחריצת-דין בפלילים ולפסיקה בעניינים אזרחיים ואחרים. לכן, מתחיל ומסתיים תפקידה של מערכת המשפט, בעשיית משפט ולא בעשיית צדק וגם/או בעשיית משפט צדק.

כל שנה, עם פתיחתה של שנת המשפט החדשה, מקבל אני עור ברווז, כשאני שומע ראשי מערכת המשפטים - ושופטים בעיקר - נואמים על מחויבותה של מערכת המשפט, לצדק ולעשיית צדק. אוטם אני אוזני, כמעט בכוח ומסרב להמשיך ולהקשיב לדברי הבל ורעות רוח אלה, בכל הכבוד הראוי. גם הם השופטים אינם מאמינים למוצא פיהם, שעה שהם מדברים על מחויבותה של מערכת המשפט לעשות צדק עם הנזקקים ונצרכים לשירותה. והלא מי לנו טוב מהם ציבור השופטים והשופטות, גם יחד - אנשים היודעים היטב ולאשורם של דברים, כי צדק אינו חלק ממערכת המשפט, כלל וכלל.

הדברים נכונים בעיקר בכל הקשור לפסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין, למי שהגיש תביעה וזכה בה וגם/או למי שהוגשה נגדו תביעת סרק ונדחתה והוא מצפה להחזר ההוצאות ושכר הטרחה שנאלץ הוא להוציא מכיסו הוא, כדי להביא להדיפתה ולדחייתה של תביעת סרק זו. לכאורה, הכל תקין, סדור ומסודר. בתי-המשפט הוציאו ומוציאים תחת ידיהם, מעשה של שגרה, פסקי-דין ובהן הלכות, לפיהן, מי שזכה בדינו זכאי להחזר הוצאותיו. כך למשל ידועה, מוכרת ונפוצה, ההלכה הפסוקה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, לפיה: "בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי-פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל-דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס".

בפועל ולמעשה שונים הם פני הדברים, בתכלית השינוי. בתי-המשפט ובתי-הדין לוחצים על הצדדים להתפשר, כאשר לא פעם מביאים הם לביטול הדדי של תביעות בידי הצדדים ואז - לאחר שמאשרים הם הסכן הפשרה ונותנים לו תוקף של פסק-דין וגם/או החלטה - מופיע המשפט האלמותי: "כל צד מהצדדים יישא בנסיבות העניין בהוצאותיו". לעתים רואה השופט וגם/או השופטת לשבח, בכתובים, בשולי פסק-דינו/דינה וגם/או החלטתו/החלטתה הצדדים "...על שהשכילו להגיע לפשרה וחסכו מזמנו של בית המשפט". שבחים לחוד והחזר הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד - לחוד.

בכל הכבוד הראוי, ממילות שבח, הלל וחיזוק, אי-אפשר לקנות במכולת ונוצר במערכת המשפט מצב דברים שמי שזכה בדינו, הרי הפסיד בפועל ולמעשה סופם של דברים. שכן, פסק-הדין וגם/או ההחלטה ניתנו לטובתו, אולם הוא יצא בחסרון-כיס גדול, שכן לא נפסק לו החזר הוצאותיו המשפטיות וסכום שכר טירחת עורך-הדין ששילם לעורכי-דינו. במקרים אחרים סכום שכר טירחת עורכי-הדין והוצאות משפט הנפסקים לצד שזכה בדינו, הינו כה זעום, עד שאינו מכסה ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו בפועל, על-ידי מי שזכה בדינו ונותר חור גדול בכיסו, חרף זכייתו בדינו.

קיימות גישות שונות, ברחבי עולם המשפט, באשר לקביעה אימתי שיעור ההוצאות בנסיבות מקרה מסוים יהא סביר, הכרחי ומידתי. דרך אחת היא על-ידי קביעה מפורשת בחוק החרות מה הם שיעורים סבירים של שכר טירחה והוצאות, כאשר בעל דין הבוחר להוציא מעל לסכום נקוב זה עושה כן על אחריותו ולא יזכה לשיפוי על הוצאות אלו מן הצד שכנגד אף אם ניצח במשפט. זוהי למשל הגישה הנוהגת בגרמניה, שבה קבועים שיעורי מקסימום של הוצאות משפט בדין. כב' השופט, ד"ר יגאל מרזל, בפסק-דין מרתק ומקיף שפסק, בעניין הוצאות משפט ושכר טירחת עורכי-דין, מונה כלל הגישות הרווחות, בארץ ובעולם בקשר לדרך, אופן וצורת קביעת ופסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין.

כותב שורות אלה חייב בחובת שקיפות ובחובת גילוי נאות. לאחר שנפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מיזערי, עד מגוחך, בכל הכבוד הראוי, ללקוח במשרדנו, עתרו הלקוח וכותב שורות אלה, יחדיו, לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נגד שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. בעתירה זו נדרשה שרת המשפטים לקבוע סכומי מינימום לפסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עורכי-דין, למי שזכה בדינו, לפי רכיבים שייקבעו בחוק וגם/או בתקנות דוגמת: משך זמן ההליך, מורכבות התיק, השעות שהושקעו עד מתן פסק-הדין וכן הלאה רכיבים בסיסיים מסוג זה. מרביתו של הרכב שופטי בג"ץ זה (הנשיאה, מ' נאור, כב' השופטים, ח' מלצר וע' ברון), לא אהד הרעיון של "כפיית" הממונה על משרד המשפטים לקבוע כללים בדבר הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין מינימאליים למי שזכה בדינו.

לאחר שעקף כותב שורות אלה המכשול שניסתה פרקליטות המדינה להעמיד לפתחו, לפיו, מנסה הוא כביכול להתערב בשיקול דעתה של שרת המשפטים והעמיד העתירה על מכונה, קרי, קביעת רכיבים מחייבים בחוק וגם/או בתקנות, לפסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין, למי שזכה בדינו, הציעה נשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט, מ' נאור, לחזור בו מהעתירה. כב' השופט, ח' מלצר, הקשה ושאל על כותב שורות אלה, מה יהא דינם של מי המגישים תביעות בבתי-הדין לעבודה שתביעתם נדחתה, האם גובה ההוצאות ושכר טירחת עורך-הדין בהם יחויבו משנדחתה תביעתם, יהא זה לזה בבתי-המשפט ונענה, כי ניתן לקבוע מקרים חריגים גם בתקנות וגם/או בחוק, לעניינים אלה. בשל התעקשותו של כותב שורות אלה שלא לחזור בו מעתירתו לבג"ץ ועמידתו על זכותו, כי בג"ץ יוציא מלפניו פסק-דין עקרונית בשאלה זו, הרי צפוי להינתן בקרוב בידי בג"ץ פסק-דין עקרוני בסוגיה טעונה זו.

בג"ץ 8753/13 ד"ר חיים שטנגר, עו"ד ושרות אייל נהגי טנדרים בע"מ נ' שרת המשפטים, ציפי לבני.