|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
טיפול בתא לחץ: להתחזק בנשימה
חברת סאו-רארש
המדריך המלא לבחירת מדרסים אורתופדיים: איך לבחור נכון ולמה זה חשוב?

דב ושמו פדינגטון

עלילות הדב פדינגטון הן סיפור על קבלה של האחר והשונה, ועל השתלבותו בעולם זר לו דרך עיני הדובי, מזדמן לנו להסתכל לרגע מבחוץ על העולם המערבי שאנו חיים בו, ועל מנהגיו ונהליו הברורים לנו מאליהם מבחינה זו, דב ושמו פדינגטון הוא סאטירה מעודנת, אך מתוחכמת, על העולם המוכר לכל ילד ומבוגר
04/03/2015  |   ציפי לוין   |   ספרים   |   תגובות

50 שנה מאז ראה אור לראשונה, הדוב פדינגטון לא מפסיק להקסים ילדים והורים ברחבי העולם. וכעת, בפעם ראשונה, יקבל גם הקורא העברי את "דב ושמו פדינגטון" בגרסתו המאוירת המקורית והמלאה. ועוד בונוס: אחרית דבר מאת יהונתן גפן, שבה הוא מגלה וגם מסביר את אהבתו לספר הזה ולגיבורו.

בימים אלה, הדב פדינגטון בדרכו גם להוליווד: מפיק סדרת סרטי הארי פוטר, שוקד על סרט ילדים המבוסס על עלילותיו של הדוב. "דב ושמו פדינגטון" הוא אחד מסיפורי הילדים המרנינים ביותר שנכתבו אי-פעם, שנפתח עם דב אחד קטן, שנמצא בתחנת רכבת לונדונית עם מזוודה ועם פתק שתלוי על צווארו: "נא לדאוג לדב הזה. תודה". למזלו הטוב, מצאו אותו בני משפחת בראון, שגם אחרי ששמעו שהגיע לבדו מפרו (ועוד כנוסע סמוי!), הם הציעו לו לבוא לגור איתם. וכך הם גילו איך זה לחיות בבית אחד עם דב "מסוג נדיר מאוד", ופדינגטון מצדו ניסה לגלות ולהבין איך מתנהלים הדברים בסביבה המתורבתת שלתוכה נחת.

מאז פורסם באנגליה ב-1958, "דב ושמו פדינגטון" לא הפסיק להיות אהוב ורלוונטי. 30 מיליון עותקים מהספר נמכרו עד היום ברחבי העולם. ילדים שכבר קוראים יכולים ליהנות ממנו בכוחות עצמם, קטנים מהם ישמחו לשמוע אותו מוקרא, פרק-פרק.

הספר כתוב בפשטות שמשקפת את הכנות הישירה האופיינית לילדים, אך כדרכן של יצירות ספרות גדולות באמת, הוא לא מוותר גם על ערכים ספרותיים, ועל ערכים בכלל. עלילותיו של הדב פדינגטון הן סיפור על קבלה של האחר והשונה, ועל השתלבותו בעולם זר לו. דרך עיניו של המהגר הדובי, מזדמן לנו להסתכל לרגע מבחוץ על העולם המערבי שאנו חיים בו, ועל מנהגיו ונהליו הברורים לנו מאליהם. מבחינה זו, "דב ושמו פדינגטון" הוא סאטירה מעודנת, אך מתוחכמת, על העולם המוכר לכל ילד ולכל מבוגר.

על מייקל בּוֹנד, מחבר הספר

סופר הילדים מייקל בּוֹנד נולד ב-13 בינואר 1926 בעיירה ניובּרי שבדרום אנגליה, בן יחיד שלמד בבית-ספר קתולי ושירת במלחמת העולם השנייה בחיל-האוויר המלכותי הבריטי ובגדוד מידלסקס היבשתי. את הסיפור הראשון שלו (למבוגרים) הוא כתב במצרים, בשלהי 1945. הוא רצה להיות סופר, אבל לא לילדים, ובינתיים עבד למחייתו כצלם טלוויזיה של הבי-בי-סי.

באוקטובר 1958 ראה אור "דב ושמו פדינגטון", שנכתב בעקבות מפגש של בּונד עם בובה של דב. בליל חג המולד של 1956 החמיץ בּונד את האוטובוס לביתו. כדי להימלט מהגשם, נכנס לבית כולבו סמוך ושוטט במחלקת הצעצועים. הוא הבחין על אחד המדפים בבובה של דב קטן, שנראה די אומלל ובודד. לבו נכמר, והוא רכש אותו בשביל אשתו ברנדה. הם קראו לו פדינגטון, כשמה של תחנת הרכבת הסמוכה למקום מגוריהם. כעבור כמה חודשים כתב בונד את הספר בתוך שמונה ימים - פרק ביום.

"דב ושמו פדינגטון" זכה להצלחה גורפת, ביקורתית ומסחרית, והוכתר כספר הילדים הטוב ביותר לשנת 1958. בונד המשיך לגולל את עלילותיו של פדינגטון בסדרת ספרים שנחלה הצלחה גדולה כל-כך, שבונד התפטר מעבודתו כדי להתמסר לכתיבה. הסדרה תורגמה מאז לשפות רבות, 30 מיליון עותקים של "דב ושמו פדינגטון" נמכרו ברחבי העולם, הוקמו מועדוני מעריצים של הדב, ודמותו שימשה השראה ליצירה טלוויזיונית, ללהקות פופ, במירוצי סוסים, לכתיבת מחזות, בפרסומות, במפגנים של כדורים פורחים ובקרוב אף צפוי סרט ילדים באורך מלא המבוסס על עלילותיו של הדוב. מייקל בונד מוסיף לקבל בכל שנה אלפי מכתבי מעריצים, מבוגרים וילדים כאחת, המופנים אליו או אל הדב עצמו.

ב-1997 הוענק לבונד תואר כבוד של האימפריה הבריטית על הישגיו בתחום ספרות הילדים. ב-2007 העניקה לו אוניברסיטת רידינג תואר ד"ר לשם כבוד.

למייקל וברנדה בונד שני ילדים. הזוג מוסיף להתגורר גם היום בקרבת תחנת הרכבת פדינגטון.

בעברית ראו אור עד כה כמה מספריו של מייקל בונד. אחדים מספרי סדרת ההמשך שנכתבה לאחר הצלחת "דב ושמו פדינגטון" פורסמו בהוצאת עמיחי בשנות ה-60 של המאה שעברה. בשנות ה-80 הופיעו בהוצאת "זמורה-ביתן" שלושה ספרים על גיבורת ילדים אחרת פרי עטו של בונד - חזירת הים אולגה דה פולגה. "דוב ושמו פדינגטון" הוא תרגום ראשון לעברית של הנוסח הראשון והשלם של הספר שבו באה דמותו של הדב פדינגטון לאוויר העולם.

פרק 1: נָא לִדְאֹג לַדֹּב הַזֶּה

מַר וּגְבֶרֶת בְּרָאוּן רָאוּ אֶת פֵּדִינְגְטוֹן בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עַל רְצִיף שֶׁל תַּחֲנַת רַכֶּבֶת. כָּךְ, בְּעֶצֶם, זָכָה בְּשֵׁם מְשֻׁנֶּה כָּל כָּךְ לְדֹב, כִּי פֵּדִינְגְטוֹן הָיָה שְׁמָהּ שֶׁל הַתַּחֲנָה.

הַזּוּג בְּרָאוּן הָיוּ שָׁם כִּי בָּאוּ לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי בִּתָּם ג'וּדִי, שֶׁשָּׁבָה הַבַּיְתָה לְחֻפְשָׁה מִן הַפְּנִימִיָּה. הַיּוֹם הָיָה יוֹם קַיִץ חָמִים, וּבַתַּחֲנָה הָיוּ הֲמוֹן אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בְּדַרְכָּם אֶל חוֹף הַיָּם. רַכָּבוֹת טִרְטְרוּ, רַמְקוֹלִים צָרְחוּ, סַבָּלִים הִתְרוֹצְצוּ וְצָעֲקוּ זֶה עַל זֶה, וְהָרַעַשׁ הָיָה גָּדוֹל כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּר בְּרָאוּן, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זֹאת לְאִשְׁתּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁהֵבִינָה.

"דֹּב? בְּתַחֲנַת פֵּדִינְגְטוֹן?" אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וְהִבִּיטָה בְּבַעֲלָהּ בְּהַפְתָּעָה. "אַל תְּדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת, הֶנְרִי. זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת!"

מַר בְּרָאוּן יִשֵּׁר אֶת מִשְׁקָפָיו עַל אַפּוֹ. "אֲבָל יֵשׁ כָּאן דֹּב," אָמַר, "רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּמוֹ עֵינַי. הִנֵּה שָׁם - עַל יַד מִתְקַן הָאוֹפַנַּיִם. יֵשׁ לוֹ מִין כּוֹבַע מַצְחִיק כָּזֶה."

וּבְלִי לְחַכּוֹת לִתְשׁוּבָה תָּפַס אֶת אִשְׁתּוֹ בִּזְרוֹעָהּ וְהוֹלִיךְ אוֹתָהּ בֵּין הָאֲנָשִׁים, מִסָּבִיב לַעֲגָלָה עֲמוּסָה שׁוֹקוֹלָדִים וְסִפְלֵי תֶּה, עַל פְּנֵי דּוּכַן סְפָרִים וּבֵין עֲרֵמוֹת שֶׁל מִזְוָדוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל "מַחְלֶקֶת הָאֲבֵדוֹת".

"הִנֵּה, אַתְּ רוֹאָה," הִכְרִיז בְּנִימַת נִצָּחוֹן וְהִצְבִּיעַ עַל פִּנָּה חֲשׁוּכָה. "אָמַרְתִּי לָךְ!"

גְּבֶרֶת בְּרָאוּן הִבִּיטָה לַמָּקוֹם שֶׁהִצְבִּיעַ עָלָיו, וְרָאֲתָה בִּמְטֻשְׁטָשׁ מַשֶּׁהוּ קָטָן וְשֹעִיר בָּאַפְלוּלִית. הוּא נִרְאָה יוֹשֵׁב עַל מִין מִזְוָדָה, וְעַל צַוָּארוֹ תָּוִית שֶׁכָּתוּב עָלֶיהָ מַשֶּׁהוּ. הַמִּזְוָדָה הָיְתָה יְשָׁנָה וַחֲבוּטָה, וְעַל צִדָּהּ נִכְתְּבוּ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת הַמִּלִּים: "מִטְעַן יָד". גְּבֶרֶת בְּרָאוּן אָחֲזָה בְּבַעֲלָהּ מֵרֹב תַּדְהֵמָה. "בְּחַיַּי, הֶנְרִי," קָרְאָה. "נִדְמֶה לִי שֶׁבְּכָל זֹאת צָדַקְתָּ. זֶה בֶּאֱמֶת דֹּב!"

הִיא הִתְקָרְבָה וְהִתְבּוֹנְנָה בּוֹ. הוּא נִרְאָה דֹּב מְשֻׁנֶּה מְאוֹד. צִבְעוֹ הָיָה חוּם, חוּם דֵּי מְלֻכְלָךְ, וְהוּא חָבַשׁ כּוֹבַע מוּזָר בְּיוֹתֵר, עִם שׁוּלַיִם רְחָבִים, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַר מַר בְּרָאוּן. מִתַּחַת לַשּׁוּלַיִם הִבִּיטוּ בָּהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וַעֲגֻלּוֹת.

כְּשֶׁרָאָה שֶׁמְּצַפִּים מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֹה מַשֶּׁהוּ, קָם הַדֹּב וְהִגְבִּיהַּ בְּנִימוּס אֶת הַכּוֹבַע, וְחָשֹף שְׁתֵּי אָזְנַיִם שְׁחֹרוֹת. "שָׁלוֹם," אָמַר בְּקוֹל עָדִין וְצָלוּל.

"אֶה... שָׁלוֹם," עָנָה מַר בְּרָאוּן בְּהִסּוּס, וְאָז הָיְתָה שְׁתִיקָה קַלָּה.

הַדֹּב הִבִּיט בָּהֶם בְּסַקְרָנוּת. "אֲנִי יָכוֹל לַעֲזֹר לָכֶם?"

מַר בְּרָאוּן נִרְאָה דֵּי נָבוֹךְ. "הֶמְמְ... לֹא. אֶה... בְּעֶצֶם, רָצִינוּ לָדַעַת אִם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲזֹר לְךָ."

גְּבֶרֶת בְּרָאוּן הִתְכּוֹפְפָה אֵלָיו. "אַתָּה דֹּב קָטָן מְאוֹד," אָמְרָה.

הַדֹּב נִפֵּחַ אֶת חָזֵהוּ. "אֲנִי דֹּב מִסּוּג נָדִיר מְאוֹד," עָנָה בַּחֲשִׁיבוּת. "כְּבָר לֹא נִשְׁאֲרוּ הַרְבֵּה דֻּבִּים כָּמוֹנִי בָּאָרֶץ שֶׁלִּי."

"וְאֵיפֹה זֶה?" שָׁאֲלָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן.

הַדֹּב הִבִּיט סְבִיבוֹ בִּזְהִירוּת, וְאָז עָנָה. "פֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית. הָאֱמֶת הִיא שֶׁבִּכְלָל אָסוּר לִי לִהְיוֹת פֹּה. אֲנִי נוֹסֵעַ סָמוּי!"

"נוֹסֵעַ סָמוּי?" מַר בְּרָאוּן הִנְמִיךְ אֶת קוֹלוֹ וְהִבִּיט בַּחֲשָׁשׁ מֵעֵבֶר לִכְתֵפוֹ. נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ כָּל רֶגַע יָבוֹא שׁוֹטֵר עִם פִּנְקָס וְעִפָּרוֹן בְּיָדוֹ וְיִרְשֹׁם כָּל מָה שֶׁהֵם אוֹמְרִים.

"כֵּן," אָמַר הַדֹּב. "אֲנִי מְהַגֵּר, זֹאת אוֹמֶרֶת." עֵינָיו לָבְשׁוּ הַבָּעָה עֲצוּבָה. "בְּפֵּרוּ גַּרְתִּי עִם הַדּוֹדָה שֶׁלִּי לוּסִי, אֲבָל הִיא הָיְתָה צְרִיכָה לַעֲבֹר לְבֵית אָבוֹת לְדֻבִּים קְשִׁישִׁים."

"אַתָּה רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבָּאתָ כָּל הַדֶּרֶךְ מֵאָמֵרִיקָה הַדְּרוֹמִית לְגַמְרֵי לְבַדְּךָ?" קָרְאָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן.

הַדֹּב הִנְהֵן. "דּוֹדָה לוּסִי אָמְרָה לִי תָּמִיד שֶׁכְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל, אֲהַגֵּר לְמָקוֹם אַחֵר. לָכֵן הִיא לִמְּדָה אוֹתִי לְדַבֵּר אַנְגְלִית."

"אֲבָל אֵיךְ הִצְלַחְתָּ לְהַשֹּיג אֹכֶל?" שָׁאַל מַר בְּרָאוּן. "אַתָּה בֶּטַח מֵת מֵרָעָב."

הַדֹּב הִתְכּוֹפֵף, פָּתַח אֶת מַנְעוּל הַמִּזְוָדָה בְּמַפְתֵּחַ קָטָן - שֶׁהָיָה קָשׁוּר גַּם הוּא סְבִיב צַוָּארוֹ - וְהוֹצִיא צִנְצֶנֶת זְכוּכִית כִּמְעַט רֵיקָה. "אָכַלְתִּי רִבָּה," אָמַר הַדֹּב, קְצָת בְּגַאֲוָה. "דֻּבִּים אוֹהֲבִים רִבָּה. וְגַרְתִּי בְּסִירַת הַצָּלָה."

"אֲבָל מָה תַּעֲשֹה עַכְשָׁו?" אָמַר מַר בְּרָאוּן. "אַתָּה לֹא יָכוֹל לָשֶׁבֶת לְךָ סְתָם כָּכָה בְּתַחֲנַת פֵּדִינְגְטוֹן וּלְחַכּוֹת שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקְרֶה."

"אַל תִּדְאֲגוּ, אֲנִי אֶסְתַּדֵּר... אֲנִי מְקַוֶּה." וְהַדֹּב הִתְכּוֹפֵף לִסְגֹּר שׁוּב אֶת הַמִּזְוָדָה שֶׁלּוֹ. כְּשֶׁעָשֹה זֹאת, רָאֲתָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן לְרֶגַע אֶת מָה שֶׁכָּתוּב עַל הַתָּוִית. הָיָה כָּתוּב שָׁם, פָּשׁוּט, נָא לִדְאֹג לַדֹּב הַזֶּה. תּוֹדָה.

הִיא פָּנְתָה אֶל בַּעֲלָהּ בְּמַבָּט שׁוֹאֵל. "אוֹי, הֶנְרִי, מָה נַעֲשֹה? הֲרֵי אֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלִים סְתָם לְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ כָּאן. מִי יוֹדֵעַ מָה עָלוּל לִקְרוֹת לוֹ. לוֹנְדוֹן הִיא עִיר כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה כְּשֶׁאֵין לְךָ לְאָן לָלֶכֶת. הוּא אוּלַי יָכוֹל לָבוֹא וְלִהְיוֹת אֶצְלֵנוּ כַּמָּה יָמִים?"

מַר בְּרָאוּן הִסֵּס. "אֲבָל מֵרִי, יַקִּירָתִי, אֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלִים לָקַחַת אוֹתוֹ... לֹא כָּכָה סְתָם. הֲרֵי..."

"הֲרֵי מָה?" בְּקוֹלָהּ שֶׁל גְּבֶרֶת בְּרָאוּן נִשְׁמְעָה נִימָה תַּקִּיפָה. הִיא הִבִּיטָה לְמַטָּה אֶל הַדֹּב. "תִּרְאֶה כַּמָּה הוּא מָתוֹק. וְג'וֹנָתָן וְג'וּדִי יִשֹמְחוּ לְשֹחֵק אִתּוֹ. אֲפִלּוּ רַק לִזְמַן קָצָר. הֵם לֹא יִסְלְחוּ לָנוּ אִם יֵדְעוּ שֶׁהִשְׁאַרְתָּ אוֹתוֹ פֹּה."

"זֶה פָּשׁוּט נִרְאֶה כָּל כָּךְ לֹא תַּקִּין," אָמַר מַר בְּרָאוּן. "אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה חֹק נֶגֶד זֶה." הוּא רָכַן אֶל הַדֹּב. "הָיִיתָ רוֹצֶה לָבוֹא וְלִהְיוֹת אֶצְלֵנוּ?" שָׁאַל. "זֹאת אוֹמֶרֶת," מִהֵר לְהוֹסִיף, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲלִיב אֶת הַדֹּב, "אִם אֵין לְךָ תָּכְנִיּוֹת אֲחֵרוֹת."

הַדֹּב קָפַץ, וּמֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת כִּמְעַט נָפַל לוֹ הַכּוֹבַע מֵהָר אשׁ. "כֵּן, כֵּן, בְּבַקָּשָׁה. אֲנִי רוֹצֶה מְאוֹד. אֵין לִי לְאָן לָלֶכֶת וְכֻלָּם כָּאן נִרְאִים כָּל כָּךְ מְמַהֲרִים."

"טוֹב, אָז הֶחְלַטְנוּ," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן לִפְנֵי שֶׁבַּעֲלָהּ יְשַׁנֶּה אֶת דַּעֲתוֹ. "וְתוּכַל לְקַבֵּל כָּל יוֹם רִבָּה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר, וְ..." הִיא נִסְּתָה לַחְשֹׁב מָה עוֹד יְכוֹלִים דֻּבִּים לֶאֱהֹב.

"כָּל יוֹם?" הַדֹּב נִרְאָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מַאֲמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. "בַּבַּיִת קִבַּלְתִּי רִבָּה רַק בְּאֵרוּעִים חֲגִיגִיִּים. רִבָּה הִיא דָּבָר יָקָר מְאוֹד בְּפֵּרוּ הַמִּסְתּוֹרִית."

"אֶצְלֵנוּ תְּקַבֵּל רִבָּה כָּל בֹּקֶר, כְּבָר מִמָּחָר," הִמְשִׁיכָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "וּבִימֵי רִאשׁוֹן תְּקַבֵּל דְּבַשׁ."

פָּנָיו שֶׁל הַדֹּב נִרְאוּ מֻדְאָגִים. "זֶה יַעֲלֶה הַרְבֵּה?" שָׁאַל. "כִּי הַבְּעָיָה הִיא שֶׁאֵין לִי הַרְבֵּה כֶּסֶף."

"בָּרוּר שֶׁלֹּא. אֵין לָנוּ שׁוּם כַּוָּנָה לָקַחַת מִמְּךָ כֶּסֶף עַל שׁוּם דָּבָר. אֲנַחְנוּ מְקַוִּים שֶׁתִּהְיֶה כְּמוֹ בֶּן מִשְׁפָּחָה - נָכוֹן, הֶנְרִי?" גְּבֶרֶת בְּרָאוּן הִבִּיטָה בְּבַעֲלָהּ כְּדֵי שֶׁיְּאַשֵּׁר אֶת מָה שֶׁאָמְרָה.

"כַּמּוּבָן," אָמַר מַר בְּרָאוּן. "דֶּרֶךְ אַגַּב," הוֹסִיף, "אִם אַתָּה בֶּאֱמֶת בָּא אִתָּנוּ הַבַּיְתָה, כְּדַאי שֶׁתֵּדַע אֵיךְ קוֹרְאִים לָנוּ. זֹאת גְּבֶרֶת בְּרָאוּן וַאֲנִי מַר בְּרָאוּן."

הַדֹּב הִגְבִּיהַּ אֶת כּוֹבָעוֹ בְּנִימוּס - פַּעֲמַיִם. "לִי אֵין בְּעֶצֶם שֵׁם," אָמַר. "רַק שֵׁם פֵּרוּאָנִי שֶׁאַף אֶחָד לֹא מֵבִין."

"אָז כְּדַאי שֶׁנִּתֵּן לְךָ שֵׁם אַנְגְלִי," אָמְרָה גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "כָּכָה הַכֹּ ל יִהְיֶה פָּשׁוּט יוֹתֵר." הִיא הִבִּיטָה סְבִיבָהּ בַּתַּחֲנָה וְחִפְּשֹה רַעֲיוֹן. "צָרִיךְ לִמְצֹא לְךָ שֵׁם מְיֻחָד," הִיא אָמְרָה וְהִתְחִילָה לַחְשֹׁב. וְאָז, בִּזְמַן שֶׁדִּבְּרָה, הִשְׁמִיעַ קַטָּר שֶׁעָמַד בְּאַחַד הָרְצִיפִים יְלָלָה רָמָה, וְרַכֶּבֶת הֵחֵלָּה לָזוּז. "אֲנִי יוֹדַעַת!" קָרְאָה. "מָצָאנוּ אוֹתְךָ בְּתַחֲנַת פֵּדִינְגְטוֹן, אָז נִקְרָא לְךָ פֵּדִינְגְטוֹן!"

"פֵּדִינְגְטוֹן!" חָזַר הַדֹּב עַל הַשֵּׁם כַּמָּה פְּעָמִים, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן. "זֶה נִשְׁמָע שֵׁם אָרֹךְ מְאוֹד."

"מְכֻבָּד מְאוֹד," אָמַר מַר בְּרָאוּן. "כֵּן, הַשֵּׁם פֵּדִינְגְטוֹן מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי. זֶה יִהְיֶה הַשֵּׁם."

גְּבֶרֶת בְּרָאוּן הִזְדַּקְּפָה. "טוֹב. וְעַכְשָׁו, פֵּדִינְגְטוֹן, אֲנִי צְרִיכָה לָגֶשֶׁת לָרַכֶּבֶת לִפְגֹּשׁ אֶת הַבַּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ, ג'וּדִי. הִיא חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מֵהַפְּנִימִיָּה. אַתָּה בֶּטַח צָמֵא אַחֲרֵי הַנְּסִיעָה הָאֲרֻכָּה שֶׁלְּךָ, וְעַכְשָׁו תֵּלֵךְ עִם מַר בְּרָאוּן לַמִּזְנוֹן וְהוּא יַזְמִין לְךָ סֵפֶל תֶּה."

פֵּדִינְגְטוֹן לִקֵּק אֶת שֹפָתָיו. "אֲנִי מְאוֹד צָמֵא," אָמַר. "מֵי יָם מַצְמִיאִים מְאוֹד." וְהוּא לָקַח אֶת הַמִּזְוָדָה, מָשַׁךְ אֶת הַכּוֹבַע חָזָק עַל רֹאשׁוֹ, וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ בְּנִימוּס לְעֵבֶר הַמִּזְנוֹן. "אַחֲרֶיךָ, מַר בְּרָאוּן."

"הֶמְמְ... תּוֹדָה, פֵּדִינְגְטוֹן," אָמַר מַר בְּרָאוּן.

"וְהֶנְרִי, תַּשְׁגִּיחַ עָלָיו," קָרְאָה אַחֲרֵיהֶם גְּבֶרֶת בְּרָאוּן. "וּלְמַעַן הַשֵּׁם, כְּשֶׁתּוּכַל, תָּסִיר לוֹ אֶת הַתָּוִית מֵהַצַּוָּאר. הוּא נִרְאֶה כָּכָה כְּמוֹ חֲבִילָה. אִם יִרְאֶה אוֹתוֹ אַחַד הַסַּבָּלִים, הוּא יָשֹים אוֹתוֹ בִּקְרוֹן מַשֹּא אוֹ מַשֶּׁהוּ."

הַמִּזְנוֹן הָיָה מָלֵא אֲנָשִׁים, אֲבָל מַר בְּרָאוּן הִצְלִיחַ לִמְצֹא בַּפִּנָּה שֻׁלְחָן לִשְׁנַיִם. פֵּדִינְגְטוֹן עָמַד עַל הַכִּסֵּא, וְכָךְ הִצְלִיחַ בְּקַלּוּת לְהָנִּיחַ אֶת כַּפּוֹת יָדָיו עַל לוּחַ הַזְּכוּכִית שֶׁל הַשֻּׁלְחָן. הוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ בְּסַקְרָנוּת בִּזְמַן שֶׁמַּר בְּרָאוּן הָלַךְ לְהָבִיא אֶת הַתֶּה. כְּשֶׁרָאָה אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים אוֹכְלִים, נִזְכַּר כַּמָּה הוּא רָעֵב. עַל הַשֻּׁלְחָן הָיְתָה לַחְמָנִיָּה מְתוּקָה שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר אָכַל מִמֶּנָּה, אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ, בָּאָה מֶלְצָרִית וְלָקְחָה אוֹתָהּ.

"זֶה לֹא בִּשְׁבִילְךָ, חֲמוּדִי," אָמְרָה וְטָפְחָה בִּידִידוּת עַל כְּתֵפוֹ. "אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מִי נָגַע בָּהּ קֹדֶם."

הַבֶּטֶן שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן הָיְתָה כָּל כָּךְ רֵיקָה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אִכְפַּת מִי נָגַע בָּהּ קֹדֶם, אֲבָל מִנִּימוּס לֹא אָמַר שׁוּם דָּבָר.

"אָז מָה, פֵּדִינְגְטוֹן," אָמַר מַר בְּרָאוּן וְשֹם עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי סִפְלֵי תֶּה רוֹתֵחַ וְצַלַּחַת עֲמוּסָה עוּגוֹת. "מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ מָה שֶׁהֵבֵאתִי?"

עֵינָיו שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן נָצְצוּ. "זֶה נִרְאֶה טָעִים מְאוֹד, תּוֹדָה," קָרָא, וְהִבִּיט בַּתֶּה בַּחֲשָׁשׁ. "אֲבָל קְצָת קָשֶׁה לִשְׁתּוֹת מִסְּפָלִים. בְּדֶרֶךְ כְּלָל נִתְקָע לִי הָרֹאשׁ בִּפְנִים אוֹ שֶׁהַכּוֹבַע נוֹפֵל לִי לְתוֹךְ הַסֵּפֶל וּמְקַלְקֵל אֶת כָּל הַטַּעַם."

מַר בְּרָאוּן הִסֵּס. "אָז אוּלַי כְּדַאי שֶׁתִּתֵּן לִי אֶת הַכּוֹבַע שֶׁלְּךָ. אֲנִי אֶמְזֹג לְךָ אֶת הַתֶּה לְתוֹךְ הַתַּחְתִּית. לֹא עוֹשֹים אֶת זֶה בְּחֶבְרָה מְכֻבֶּדֶת, אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהַפַּעַם יִסְלְחוּ לְךָ."

פֵּדִינְגְטוֹן הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ וְהֵנִיחַ אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת עַל הַשֻּׁלְחָן, וּמַר בְּרָאוּן מָזַג לוֹ אֶת הַתֶּה. פֵּדִינְגְטוֹן הִבִּיט בִּרְעַבְתָּנוּת בָּעוּגוֹת, וּבְיִחוּד בְּעוּגַת תּוּתִים בְּקַצֶּפֶת שֶׁמַּר בְּרָאוּן הֵנִיחַ לְפָנָיו עַל צַלַּחַת.

"הִנֵּה, פֵּדִינְגְטוֹן," אָמַר. "חֲבָל שֶׁאֵין לָהֶם עוּגוֹת עִם רִבָּה, אֲבָל אֵלֶּה הֲכִי טוֹבוֹת שֶׁהִשֹּגְתִּי."

"אֲנִי שֹמֵחַ שֶׁהִגַּרְתִּי לְכָאן," אָמַר פֵּדִינְגְטוֹן וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְקֵרֵב אֵלָיו אֶת הַצַּלַּחַת. "אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁיִּהְיֶה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת אִם אֶעֱלֶה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֹכַל בַּעֲמִידָה?"

וְעַד שֶׁהִסְפִּיק מַר בְּרָאוּן לַעֲנוֹת, כְּבָר עָלָה פֵּדִינְגְטוֹן וְהֵנִיחַ אֶת כַּף יָדוֹ הַיְּמָנִית עַל הָעוּגָה. הָעוּגָה הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאוֹד, הֲכִי גְּדוֹלָה וַהֲכִי דְּבִיקָה שֶׁהִצְלִיחַ מַר בְּרָאוּן לִמְצֹא, וְלֹא עָבַר יוֹתֵר מֵרֶגַע וְרֹב הַקַּצֶּפֶת הִגִּיעָה אֶל פָּנָיו שֶׁל פֵּדִינְגְטוֹן. אֲנָשִׁים הֵחֵלּוּ לִנְעֹץ זֶה בָּזֶה מַרְפְּקִים וְלִלְטֹשׁ בָּהֶם עֵינַיִם. מַר בְּרָאוּן הִצְטַעֵר שֶׁלֹּא בָּחַר עוּגָה יְבֵשָׁה וּפְשׁוּטָה, אֲבָל לֹא הָיָה לוֹ הַרְבֵּה נִסָּיוֹן עִם דֻּבִּים. הוּא בָּחַשׁ אֶת הַתֶּה שֶׁלּוֹ, הִבִּיט הַחוּצָה דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְהֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁכָּל יוֹם הוּא שׁוֹתֶה תֶּה עִם דֹּב בְּתַחֲנַת פֵּדִינְגְטוֹן.

דוב ושמו פדינגטון: עלילותיו האמיתיות של הדוב מפרו המיסתורית מֵאֵת מַיְקֶל בּוֹנְד, בתוספת אחרית דבר מאת יהונתן גפןאִיּוּרִים: פֵּגִי פוֹרְטְנָם, מאנגלית: אברהם יבין, הוצאת אחוזת בית, 132 עמודים, 76 שקלים, גיל יעד: 6 ומעלה
תאריך:  04/03/2015   |   עודכן:  04/03/2015
ציפי לוין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
גם שאלת 'המודיע' המשטרתי, "השטינקר", בלשון הרחוב העברייני, לא הייתה אף היא נקייה מספקות. מזל לוגסי עמדה על-כך, כבר בתחילת שיחתה עם מרציאנו, והיא העבירה את המסר הנכון ליעלה. מרציאנו הסביר לה, שאין כל אפשרות שיש מי שיכול היה להלשין עליו כעל מי שמחזיק במזוודה המפלילה. הוא הגיע לחדר ללא המזוודה דקות ספורות בלבד לפני שהשוטרים פרצו אליו. החדר עצמו הוזמן שעה-שעתיים קודם לכן. לא היה לו חדר 'קבוע' - ולכן איש לא יכול היה לדעת מראש איזה חדר הוא יקבל בדוכן-הקבלה, ולהשאיר עבורו שם את המזוודה.
02/03/2015  |  חיים משגב  |   ספרים
תחילת המאה ה-20; פרעות מלחמת העולם הראשונה; המהפכה הבולשביקית; עליית הפשיזם באיטליה. בתוך אירועים היסטוריים גדולים ורודפים אלה, נשזר סיפורו יוצא הדופן של יוּרי, בן למשפחה יהודית, אמן אידיאליסט ורומנטיקן גדול. אהבתו הקשה, הסבוכה והעיקשת לנינה, היא גם סיפור לידתו כיוצר ייחודי שהקשיב לרוח הזמן וידע להטביע בו את חותמו שלו.
02/03/2015  |  ציפי לוין  |   ספרים
רחלי אברהם-איתן נולדה במושב עמקה בגליל המערבי למשפחה ברוכת ילדים שלא היה לה חדר משלה. היא הפכה את הטבע לנחלתה ונהגה כילדה לשוטט בשדות האינסופיים של המושב בגליל המערבי בו צמחה והצמיחה את פירות שיריה.
25/02/2015  |  הילה כורם  |   ספרים
לא קל ולא פשוט להתבגר במדינה מוכת טרור חיצוני ושטופת אלימות פנימית. חייהם של חמישה נערים, תל אביביים "צפוניים", שארבעה מהם נולדו וגדלו בשכונת "אזורי חן", אמורים היו להתנהל על מי מנוחות - לימודים, בנות, בילויים ומותרות. אבל המציאות שונה. גל האלימות השוטף את ישראל במישור הלאומי-ביטחוני ובמישור החברתי, מגיע גם אליהם ומאיים על שלומם, כמו על שלומו של כל אזרח אחר במדינה.
24/02/2015  |  ציפי לוין  |   ספרים
דני הכיר את הגישות האלה, הצבועות בכמות לא מעטה של ארוגנטיות מתחסדת, אבל הוא למד להתמודד גם עימן. למעשה, כל אימת שדרישה שלו לפסילת ראיות, שהושגו שלא כדין, או לזיכוי מוקדם, נדחתה, הוא תמיד יכול היה לצאת מאולם-המשפטים ולהביע באוזני העיתונאים תמיהה על הגישה 'הלא-מבינה' של השופט ועל חוסר- רגישותה של הפרקליטות למה שאמור להיות חלק מן המבנה המשפטי בחברה חופשית.
22/02/2015  |  חיים משגב  |   ספרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דרור אידר
דרור אידר
זה לא היה ביתן "פיצה ותאנים", זה ביתן של מדינה שנלחמת על הישרדותה, לזרוק את האתגר ככה, זה מעשה פחדני    מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
רפאל בוכניק
רפאל בוכניק
התעלומה האופפת את היעלמותו של יחיא סינואר מהספקטרום התקשורתי ומהפגנת נוכחות פיזית בשטח, שומה שתעלה סימני שאלה באשר למידת תפקודו, או אף גורלו    התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי ראש, ביבי אשם    נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר    איני בא לטעון כי חליוה אינו צריך להתפטר, צריך גם צריך אחריהם? איתם? לא חשוב
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il