נאום רווי חשש השורות הבאות נכתבות לפני יציאת ראש הממשלה לנאום בקונגרס האמריקני, על אפו וחמתו של נשיא ארה"ב. כשתקראו אותן כבר תדעו מה אירע, ובעיקר:
האם זכה בתקשורת האמריקנית גם לכתבות של שבחין או רק לקיתונות של שופכין. אבל הפעם ה'משחק' הרבה יותר רציני משאלת 'מה יחס התקשורת'? ללא ספק, בסיטואציה שנוצרה, יש כאן התגרות ברורה בנשיא 'הגדולה שבידידתנו', ונטילת סיכון אסטרטגי דרמטי.
מזה כמה שבועות אני חש סחרחורת אישית סביב שאלה זו, ולמזלי לא שאלו לדעתי: לנסוע או לא? לנאום או לא? תודתי למארגני
'מודעת תמיכת רבני הציונות הדתית' בנסיעת ראש הממשלה, ושיגור ברכת הדרך, שלא פנו אלי להצטרף. אילו פנו לא הייתי מוצא את נפשי; מחד-גיסא, כפטריוט הריני קרוא לתמוך במדיניות ממשלה ימנית, בזירה הבינלאומית. מאידך-גיסא, אנו ניצבים (בשעת כתיבת השורות) בפני משבר עמוק אשר לכאורה ניתן היה למונעו, ואחריתו מי ישורנו? אביע אפוא דעת-יחיד מסתייגת, למרות היותי לאומי-גאה. בעצם אני חושש וחש כי אני מביע דעת רבים,
כשליח ציבור.
הכל מודים כי עיתוי הבחירות הוא עילת המשבר, ואלמלא סמיכות המאורעות ניתן היה למתק את גלולת הנאום בקונגרס המונף "מעל ראשו של הנשיא". ולפיכך אני שואל במלא התמימות; איזה אסון היה מתרגש אם הנאום היה נישא למחרת הבחירות בישראל? גם אם חלילה יסתמן אסון ו'גבר השמאל' בבחירות אלו עדיין ראש הממשלה מכהן, וכוחו בפיו ובשכנוע לא נמוגו. מה גם שבימים הראשונים שלאחר הבחירות איש לא ידע בבירור מי יכהן כראש ממשלה, ואפשר לעצור את ההתרוצצות שאחרי הבחירות ליומיים, לטובת גיחת רה"מ לארה"ב. לא השתכנעתי בהסבר 'סביבת רה"מ' כי ההסכם עם האירן עומד להיחתם בד' בניסן (24.3) ו"אסור לאחר את הרכבת". בנסיבות שנוצרו דומה כי יקל לבלום את הצנטריפוגות האירניות בכ"ח באדר יותר מאשר בי"ב בו, בשל ההתנצחות עם הנשיא ויועציו.
התגרות באומות עד כאן הסחרחורת הרציונלית סביב הנושא. אך לכך מתלווים הרהורים בקומת-על, בקומה המטה-פיזית, והם סובבים סביב הנושא 'התגרות באומות'.
נושא זה הפך להיות סלע המחלוקות עם היהדות החרדית בתקופת טרום השואה והמדינה. ההתנגדות החרדית האידאולוגית לציונות נשענת על המדרש (שלא בא זכרו בהלכה): "שהשביע הקב"ה את ישראל
שלא ימרדו באומות" (תנחומא דברים ד). בחצר חסידות 'סאטמר' העלו מימרא אגדית זו למדרגה תיאולוגית של אחד מעיקרי האמונה, והם מקדשים מלחמת חרמה נגד ייסוד מדינה ישראל שהיא בעיניהם 'מרידה באומות'. כת סהרורית זו מאמינה כי השואה האיומה היא עונש על פשע הציונות - המרידה באומות. הם מוכנים לשתף פעולה עם אירן כנגד מדינת ישראל, לכפר על 'פשע' זה.
הביטוי 'מרידה באומות' שינה מעט את צורתו והוסב ל'התגרות באומות'. התנגדויות פוליטיות רבות מצד '
יהדות התורה' למהלכי ממשלות בישראל מוכתרות כ'התגרות באומות' ("הרב שך הביע כאבו וזעק שוב ושוב מנהמת לבו כי אין לנו חלק ונחלה בכל 'ההתנחלויות' והאידיאלים הלאומיים מסוג זה, שיש בהם משום התגרות באומות"; יתד נאמן תש"ע. "אנחנו בעד שלום ונגד התגרות באומות"; ח"כ גפני לשגריר האמריקני, אייר תשע"ד; ורבים כמותם).
הציונות הדתית לא זו בלבד שלא רואה כל פסול אמוני בהתגרות באומות, אולי דוקא להפך; יש ב'התגרות' (ואין הכוונה בהתגרות לשם התגרות) ממד של
עמידה תקיפה על שלנו, זקיפת ראש, אי-התקפלות ואי-כניעה גם לנוכח מצוקות וספקות. ישועה מתוך התגרות הדברים מקבלים משנה תוקף דוקא בימי הפורים אשר אנו בעיצומם; אם נחפש בתנ"ך את מודל ההתגרות באומות נגיע מיד
להתנהלות מרדכי מול המן; "ומרדכי יושב בשער המלך... לא יכרע ולא ישתחוה... מדוע אתה עובר את מצות המלך... ולא שמע אליהם... וימלא המן חמה... ויבקש המן להשמיד... הפיל פור" (אסתר ג). חז"ל במדרשיהם הוסיפו דברי התגרות של מרדכי בהמן בעיקר בסצינת ההרכבה על הסוס. הוי אומר,
גזירת שושן הבירה והנצחון נולדו על ברכי 'התגרות באומות'. האם ניתן ללמוד מכאן ולשאוב השראה לדורות?
ואחרי ככלות הכל, אם רה"מ החליט לנאום למרות ההתגרות, מוטב שזה ייערך בחודש אדר ולא בחודש אב... 
