לאחרונה, כשצפיתי ב"ישראלי היפה" בתשדירי "טיסת השוקולד" או "חניית הנכים ואשתי ההרה באילת", כבר לא נחרדתי. כמה פעמים נתקלתי בדיוק באותן תופעות, אנשים מחונכים (לכאורה), מבוגרים (לכן בעלי ניסיון) שאינם מסוגלים לעצור בעצמם, והמאמינים שכל דאלים גבר (וכל הצועקת בקול רם יותר אישה).
כל הכבוד לעם ישראל. העיקר שבשדה התעופה גלויות של ארגון "שגרירים של רצון טוב". הכותרת אומרת הכל: "תשאירו תודה... כי בחו"ל המדינה זה אתה". הארגון מעודד: "תטיילו באתרים בכל העולם, תתנסו בתרבויות שונות, תיהנו מהמאכלים המקומיים, ותתפנקו בבתי המלון. לכל החוויות שלכם בדרך, אחראים האנשים שתפגשו, שיזכרו אתכם ואותנו הישראלים... לטובה".
אכן ואכן. בטורקיה זוכרים אותנו מאוד לטובה - לקחנו, פרקנו, עשינו כבשלנו וחזרנו עם מזוודות עמוסות לעייפה במזכרות. כך גם בקפריסין, ארצות מזרח אירופה והגוש הקומוניסטי לשעבר. הרשימה כל כך ארוכה והאדמה חרוכה. הגשרים שרופים, הרוסים. האם נשארו עוד יעדים שיקבלו אותנו?
כאן בארה"ב מכירים אותנו מעגלות המכירות במרכזי הקניות, או מהמכירות מדלת מדלת ("אני בוגר/ת בצלאל"), מבתי הקפה והחנויות שלנו ובעיקר מכל אותם ישראלים יפים, עדיני נפש, מתחשבים ודואגים העוסקים ב"קונסטרקשיין" ("בואו נהרוס כך שנוכל לגבות יותר כסף"), הובלות ושאר התעשיות המגדירות אותנו כמאפיה. רק שלנו אין את הקסם האיטלקי, את השפה המתגלגלת, את הנועם והאהבה שבאוויר, ביין, באוכל ובחיים עצמם כפי שניתן למצוא אצל האיטלקים.
נזכר אני פעם אחר פעם בסיפור סדום ועמורה, עת אברהם אבינו התווכח הלוך וחזור עם האלוהים: "ולו רק אוכל להצביע על חמישים צדיקים... ארבעים? שלושים? עשרים? עשרה?" אברהם לא ויתר, ואלוהים שניחן בסבלנות, אורך אפיים ורוב חסד האזין ואמר, "אני מוכן לנסות".
היכן עוד ניתן למצוא אנשים טובים בסדום ועמורה של ימינו?
כולנו אומרים על עצמנו שאנחנו טובים, צדיקים ממש, שאצלנו דברים כאלו לא יקרו, ושאלו תופעות שוליות, מקריות, יוצאות דופן. אך העובדות מדברות עבור עצמן, וה"יוצא דופן" כבר מזמן הפך למאפיין של הכלל. שקרנים, נוכלים, רמאים. אלימות, פשיעה, זנות. חוסר כבוד, הרמת קול, זלזול. הבטחות ללא כל כוונה. דאגה רק לפרט, כל אדם לעצמו, וכלפי האחר - זאב.
אז אומנם אספתי מספר חבילות של גלויות "תשאירו תודה" בשדה התעופה, שכן כל כך התרשמתי מהרצון הטוב, אך מזמן הרמתי ידיים מנסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, למצוא את אותם צדיקים בסדום. אך אני בטוח שהם קיימים, ואולי בזכותם אנחנו לא מושמדים בעצם היום הזה, גם אם מגיע היה למחות אותנו במחי יד מהאדמה. הרבה מהם אין, אך נדמה לי שאני מכיר אחדים, פחות ממספר אצבעות על כף יד אחת, ולכן לא איבדתי תקווה כליל, אך גם הייאוש התוקף אותי לא נותן לי מנוח.
גם מהאמריקנים היהודים, בהם מאות בני משפחה ישירה שלי, התייאשתי. שנים אנחנו מתווכחים. לא בגלל שהם דמוקרטים וליברלים. בהרבה מובנים אני אפילו "יותר" מהם. למעט נקודה אחת שתמיד הנחתה אותי: טובת מדינת ישראל.
היה נאום. שנאת אובמה ממשיכה, כהר געש המאיים לפרוץ כל שנייה. וכאן? מנסים היהודים הטובים לכופף את מדינת ישראל לרצונם, ורצונם פרושו אבדון עבורנו. הם נלחמים בנו, ואינם מבינים שהם בעצם מנסרים את הענף עליו הם יושבים. כל היהודים הטובים, יפי הנפש, האצילים. להציל את ישראל הם מנסים, על-ידי שיתוקה המוחלט ושעבודה לרצונם.
לפני שבעים וחמש שנה הם ישבו בחיבוק ידיים, או אפילו התערבו בצורה פעילה כך שארה"ב לא תנקוף אצבע לעזרת יהדות אירופה שהושמדה. המשרפות פעלו, כך גם מחנות ההשמדה, ללא הרף, ללא הפסקה וללא חופשה. ופה היהודים בשלהם. כך אז, כך גם היום. ולא רק פה, כי אם גם בארץ. עסוקים כולם בסקרים ובפרשנויות, בתחזיות ובהעברות ביקורת, כאילו סינוור השטן את עינינו כולנו, ואין אנו רואים, ואין אנו קולטים ואין אנו מבינים את הסכנה שבפתח.
או, אותם יהודים טובים ואצילים. כל אותם ישראלים העסוקים בחיים הטובים, בקונצרטים וארועים נוצצים. בפגישות עם נשיא לשעבר (אחד אחר עוד בכלא, כך גם ראש
ממשלה לשעבר, אך עדיין יש המטיילים). רק מהעיקר הסיחו דעתם, מישהו כבר יעשה את העבודה השחורה, מישהו אחר יעמוד ויגן עלינו.
המלאך גבריאל המום גם הוא. ואיתו שאר המלאכים ואיתם השטן עצמו ובכבודו. בית ראשון נפל בשל שנאת חינם. בית שני גם הוא בשל שנאת אחים. מדינת ישראל המודרנית שקולה לבית שלישי. והנה שרדנו כמעט שישים ושבע שנים, ואולי די?
כמובן שאסור להעלות דברים כאלו על דל שפתותינו, וגם לא במחשבותינו, אך עומד אני ומסתכל, וניחא, נניח שאיני רואה נכונה, שאיני קורא את המפה והסימנים. אך רואה אני את כל המלאכים, והשטן איתם, וגם הם המומים, וגם הם מרימים את הידיים בייאוש, לא פחות מזה שאוחז אותי.
ואז מתקשר אלי ידיד איתו אני שוחה בבקרים, ומשאיר לי הודעה בזו הלשון, שכן כבר עשרה ימים נעדרתי: "בוקר טוב ארי, זהו ברד גרינברג. דבר ראשון אתה חסר. דבר שני אתה חסר מאוד לכולנו (השוחים). שלישית, אני חושב שאחד משני דברים קורים: או שאתה בקונגרס עכשיו, ממתין להאזין לנאומו של נתניהו, או שאתה בשליחות עלומה. בכל מקרה, התקשר אלי כשתסיים".
ברד הוא אמריקני יהודי שייתן את כל כולו, נפשו, גופו וילדיו, להגן על מדינת ישראל. כמו אמריקני יהודי של פעם, הוא מאמין שאני סוכן מוסד. ככל שאני מנסה להוכיח לו שלא כך הוא, כך הוא משתכנע יותר ויותר. בשבילו אני סופרמן, כמו שמדינת ישראל הייתה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא דואג. ראשית למדינת ישראל. ואחר כך לסוכניה הפזורים ברחבי העולם. והוא לא יודע עד כמה זה מחמם את הלב.
"או שאני בקונגרס עם הצוות המייצג את מדינת ישראל, או שאני בשליחות עלומה שיפה לה השתיקה". כך הוא מאמין בתמימות ובאמונה שלמה, ושולח תפילה אל-על, למקום בו כל המלאכים התקבצו ונאספו, בדיוק במקום בו הם נמצאים, נחרדים אל לבם בשל חורבן הבית השלישי העומד להתרחש.
הנה, ברד גרינברג, יהודי אמריקני, איש טוב לב, איש שאכפת לו, מוצא את האומץ בפנים לעמוד מול שאר היהודים עדיני הנפש המנסים להכפיף את ישראל לרצונם. הוא ילחם, גם אם חסר ניסיון הוא. הוא שמשתדל עבורנו, גם אם לא מגיע לנו. נראה לי שמצאתי את נציגו של אברהם אבינו, שאינו מפחד להתווכח אפילו עם הקב"ה.
הוא חי בעולם אחר, עולם שבו הטוב שולט. עולם שכבר מזמן אינו תואם את המציאות בשטח, אך אין זה מפריע לברד. הוא בשלו. הוא המלאך גבריאל. רק שיעז מי שיעז להרים יד או רגל או קול. הוא כבר יחזירו למוטב.
הנה, בין כל הרע והמכוער, ישנם עוד אנשים טובים. אולי ניתן למנות אותם על כף יד אחת, אך כל זמן שעדיין קיימים מליצי יושר עוד יש תקווה. תקווה לעתיד טוב יותר.
