הלוואה בריבית אסורה בתורה: "וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחַי עמך. אל תיקח מאיתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך וחֵי אחיך עמך. את כספך לא תיתן לו בנשך, ובמרבית לא תיתן אכלך" (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ז).

חז"ל לא חסכו את שבט לשונם מן המלווים בריבית וכינו אותם "שופכי דמים" (בבא מציעא ס"א, ע"א). במדרש רבה אף כינו את המלווים בריבית "עושי כל הרעות והעבירות שבעולם" ובירושלמי (בבא מציעא פ"ה, ה"ח) אף הגדירו אותם ככופרים בעיקר. אמירה חריפה זו מצאה את דרכה גם לפסיקתו של הרמב"ם: "כל הכותב שטר הלוואה בריבית, הרי זה כותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלוקי ישראל" (מלווה ולווה פ"ד, ה"ז).

אם נחפש את היסוד המונח ביסוד האיסור החמור של ריבית, הרי שהוא מבוסס בעיקר על נימוק חברתי הנוגע לניצול הציני של מצוקת הלווה ועלול לגרום להתמוטטותו הכלכלית. ואכן, ספר החינוך מציין נימוק זה כעומד בבסיסו של האיסור.

מאידך-גיסא, ה"כלי יקר" מבסס את חומרת האיסור על הנימוק הדתי אשר אינו מתמקד במערכת היחסים בין המלווה ללווה, אלא במערכת היחסים שבין המלווה להקב"ה. ה"כלי יקר" סבור שנטילת ריבית על בסיס כסף שנמצא בידך ודרישה של רווח ידוע וקצוב מראש, בעצם מעידות על חוסר ביטחון בה' ועל אמונה פגומה. הסבר זה קושר את חוסר הסיכון הכלכלי לאיסור ההלוואה בריבית.

ככלל, ניתן לומר שבכל עסקה יש סיכויים וסיכונים, ובכל עסקה יש ציפייה ותקווה לסיעתא דשמיא אשר תסייע להצלחת הסיכויים ותמנע התגשמות הסיכונים. מאידך-גיסא, בהלוואה בריבית, אשר אף נתמכת בערבויות מתאימות להבטחת החזר ההלוואה, הרי שבמקרה כזה אין סיבה למלווה לחשוש לרווחיו "ומן ה' יסיר ליבו" ("כלי יקר", ויקרא כ"ה, ל"ו). לפי הסבר זה אפשר לראות את איסור הלוואה בריבית כאיסור לבצע עסקה נטולת סיכון.


שכירות נכס ושכירות כסף


המאפיין המרכזי של ההלוואה בריבית הוא, שהלווה נדרש להשיב את ההלוואה בכל תנאי ובכל מצב, ועליו להוסיף על קרן ההלוואה גם את הריבית שהוסכם עליה. לפיכך, ולכאורה, אין לאסור הלוואה בריבית אשר יש בה סיכון למלווה שאם יאבד הכסף או ייגנב שלא באשמת הלווה, יהא פטור הלווה מן ההלוואה. עסקה זו דומה במהותה לשכירות של נכס, בה אם אבד המושכר שלא באשמת השוכר, פטור השוכר מלהשיב את המושכר והוא חייב לשלם רק את דמי השימוש בנכס בלבד.

ואכן, הגמרא (בבא מציעא ס"ט, ע"ב) אומרת שכך סבר רב חמא, ולכן הוא השכיר כסף שלא היה לו צורך בו לשימוש שוטף בתמורה לדמי שימוש בכסף. אולם הגמרא מספרת שעסקיו של רב חמא התמוטטו, כעונש על כך שעבר על איסור הלוואה בריבית.

חז"ל הסבירו, שגם אם לפי תנאי ההלוואה פטור הלווה במקרה של אבידה או גניבה שלא באשמתו, בכל זאת שונה עסקה זו מעסקת שכירות רגילה. הנימוקים מפורטים שם והפרשנים לרבות רש"י עושים הבחנה בין שני סוגי השכירות (השכרת כסף והשכרת נכס אחר). מכל מקום, לפי ההסבר הנ"ל של הגמרא ורש"י, קיום הסיכון הכפול של אובדן מוחלט ופחת (סיכון שלא קיים בהלוואת כסף), הוא שמכשיר את עסקת השכירות ושולל השכרת כסף.

חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו מחייב בפסיקת ריבית ומתיר עניין זה לשיקול דעת הרשות השיפוטית. עם זאת, הגישה הרווחת בהלכה הפסוקה היא להתיר חיוב ריבית בגין עיכוב בתשלום, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ונוכח החזקה, כי "אדם המחזיק בכסף עושה בו שימוש, אפילו אם לא נעזר במנגנון להשקעת כספים", ולכן ניתן לומר כי מדובר בטובת הנאה בעלת ערך כלכלי (השופט אהרן ברק, ע"א 6574/99, פ"ד נח(3), עמוד 313). טעם נוסף לחיוב בריבית בדין הישראלי הוא, כי בכל הלוואה יש סיכון ממשי שהלווה ייכנס למצב של חדלות פרעון שלא יאפשר לו לפרוע את חובו.


חציית סף הסיכון


אולם, על-פי המשפט העברי, המחויבות האישית והמשפטית החלה על החייב, מסלקת כמעט לחלוטין את הסיכון האמור. קרי: אפילו אילו לא נדרשו מלכתחילה ערובות מתאימות לפרעון החוב, הרי שהלווה מצווה לפרוע את חובו, ואם אינו מקיים את חובתו זו בית הדין יורד לנכסיו ואף "מכין אותו עד שתצא נפשו" כדי לכפות עליו לפרוע החוב. יתר על כן: גם אם אין בידי הלווה נכסים, מוטל עליו "שיעבוד הגוף" ועוד סנקציות נוספות, אשר מפחיתות למינימום את הסיכון שהחוב לא ייפרע בסופו של דבר.

גם אם על-פי המשפט האזרחי, סיום הליך של פשיטת רגל משמעותו מחיקת חלק מחובות החייב במסגרת הסדר נושים, הרי שמרביתם המכרעת של פוסקי ההלכה אינם סבורים שמחיקת החובות בהיבט האזרחי מסלקת מעל החייב גם את החיובים גם במשפט העברי.

המלומד דרייפוס בחיבורו "דיני ריבית" מציין, כי משעה שנחצה "סף סיכון" וקיים סיכון ולו מזערי בעסקת ההלוואה, הרי שנטילת דמי שימוש בכסף מותרת לחלוטין ולא הגבילו את גובה דמי השימוש כפונקציה של גודל הסיכון, אלא התירו את גביית דמי השימוש באופן חופשי.

כאן המקום לציין, כי הדיון האמור לעיל נוגע לאיסור ביחס ל"אחיך", ומכאן למדו חכמים שאיסור הלוואה בריבית חל רק על אנשים פרטיים ולא על תאגידים. עם זאת, רבים אינם עושים הבחנה בין תאגיד לאדם פרטי, ודורשים מן הבנק לחתום על שטר היתר עסקה אשר אמור להכשיר את העסקה על-אף היותו תאגיד.

לדעת הרב משה פיינשטיין, איסור הלוואה בריבית אינו חל על לווה שאין לו "שיעבוד הגוף", ולכן כאשר הלווה הוא בנק או תאגיד בע"מ לא חל איסור הלוואה בריבית. אולם, כאשר הלווה הוא אדם פרטי הלווה כסף מן הבנק, חל האיסור. לפי עמדה זו איסור ההלוואה בריבית אינו חל על גביית ריבית על תוכנית חיסכון, קרנות נאמנות ופק"מ (שבהם הלווה הוא הבנק), אך אוסר על בנק (שלא חתם על היתר עסקה) ליטול ריבית על משיכת יתר (שבה הלווה הוא הלקוח).

אין ספק, כי יש ערך רב בעידוד מוסד ההלוואה בכלכלה ובייחוד בעידוד הלוואות למי שאלמלא ההלוואות עסקיהם עלולים להתמוטט, או כאשר ההלוואות הינן מנוף לעסקים מוצלחים.


היתר עסקה ובסיסו


ואכן, השקפה יוצאת דופן (הטומנת בחובה עקרונית בעיה קשה) נמצאת בדברי בעל "תורה תמימה" בפירושו "תוספת ברכה" (ויקרא כ"ה, ל"ו). הוא רואה את איסור הריבית מבעד למשקפי התקופה, תקופת המקרא, שבה עסק עם ישראל בחקלאות וראוי היה לאסור הלוואות שאינן למטרות צדקה וחסד. עם שינוי העיתים, לרבות משמעותם הסוציו-אקונומית, הרי לא היה אפשר מעשית להמשיך לאסור את הריבית, ומכאן ההנמקה לשימוש בהיתר עסקה.

חז"ל הבינו, אומר ר' ברוך אפשטיין, שאיסור גורף שימנע מן המלווה ליטול רווחים על נכונותו להעמיד כספים לרשותו של הלווה, עלול להרתיע רבים מלהלוות ולפגוע בפעילות המסחרית התקינה המבוססת במידה רבה על מתן אשראי. על כך עמלו וטרחו למצוא דרך ליישב את מתן האשראי עם עולם המסחר, וזאת באמצעות היתר עסקה.

היתר העסקה הוא כלי פיננסי המאפשר למלווה להבטיח לעצמו תשואה תמורת נכונותו להלוות את כספיו וזאת מבלי לעבור על איסור הריבית. עקרון זה מוזכר כבר בתלמוד (בבא מציעא ק"ד, ע"ב), והוא מבוסס על שינוי מהותי של מערך הסיכויים והסיכונים בהלוואה, בדרך ההופכת את ההלוואה לעסקת שותפות בין המלווה ללווה. היתר זה שימש כר נרחב לדיונים הלכתיים מורכבים על אופן הוכחת הרווחים וההפסדים, שיעורי הרווח וההפסד המותרים ועוד.

הנה כי כן, אנו רואים כיצד מתמודד המשפט העברי עם נושא חשוב ומורכב מאין כמותו. חז"ל - ברגישות והבנה חברתית/פסיכולוגית ומסחרית יוצאות דופן, ותוך התייחסות דתית, משפטית וחברתית - מתאימים את חיי הכלכלה והמסחר באופן שיעמוד בקנה אחד עם התורה ומצוותיה, ומבלי להפוך את האיסורים לאות מתה. נראה, כי יש מקום לעשיית שימוש רחב יותר באוצרות חוכמה וידע אלה גם במשפט הישראלי.