בשנות ה-30' של המאה שעברה ביקר חתן פרס נובל לספרות אנדרה ז'יד בברית-המועצות, וכ-20 שנה לאחר מכן תיאר בספר "האל שהכזיב" ("פלס", 1953) את מה שראה: "חוק עליון בברית המועצות הוא, כי על כל נושא, יהי עניינו אשר יהי, קיימת דעה יחידה והיא הנכונה, וכל בוקר מודיעה ה'פראבדה' לקהל קוראיה את אשר עליהם לדעת, להאמין ולחשוב".
במשטר הטוטליטרי של הקומוניזם, התנהלות כזו של התקשורת המוכוונת על-ידי "
האח הגדול" יכולה להיות מובנת או לגיטימית - למי שעדיין יכול להוציא מפיו באותה נשימה את המילים "לגיטימיות" ו"קומוניזם"- וברור לכל מה יעלה בגורל מי שיגלה עצמאות מחשבתית.
מטריד שבמדינת ישראל, שהיא דמוקרטית למרות הצלקות שהותירו בה 30 שנות שלטון מפא"י, קיימת בכמה מכלי תקשורת, הן כתובים והן משודרים, כמעט מונוליתיות מחשבתית בנושאים מסוימים. אין זה משנה איזה "פקק" ממלא את משבצת השידור או כותב את דעתו; המטרה שעדיין נמצאת במטווח ושנקראת
בנימין נתניהו ניצבת לנגד עיניו. כמו בשיר "דיאלוג" של
שלום חנוך, תמיד יהיו "אותן התשובות, אותן שאלות. משם הן קטנות ומכאן הן גדולות. ואומרים את אותן המילים".
בתקופה האחרונה בולטת התופעה באופן מיוחד, אולם אין היא חדשה כלל. ומאחר שכולם עסוקים במיחזור כלים ריקים, אולי כדאי להזכיר כאן את הצעתה של
שלי יחימוביץ' ל
אברהם פורז, בשידור חי ברשת ב', כי ייתן לכלב שלו את השם "ביבי". הדבר היה כשנה אחרי רצח רבין.
יש להניח, וודאי לקוות, כי אין כאן איזו יד נעלמה מכוונת, כפי שתיאר אנדרה ז'יד. אך בשל הדמיון הרב בין התגובות הפבלוביות של כלי התקשורת השונים לכל שמועה על משפחת נתניהו והדיונים המלומדים המתפתחים ממנה, קשה יותר לטעון שאין כאן התניה כלשהי.
כדי לנסות להבין מהו פשר היחס שלו זוכה נתניהו מצד האליטות במדינה, יש לחזור בזמן למלחמת יום כיפור ולהשפעותיה על מדינת ישראל. פרופ' אליעזר שביד כתב בעניין (בכתב העת "כיוונים חדשים" גיליון 23) כי "חלק גדול מן הציבור היהודי-חילוני (שנתניהו משתייך אליו), וביחוד הצעירים שנזרקו למלחמה ונפגעו ממנה פגיעות גופניות ונפשיות עמוקות, איבד את אמונו בצדקת הציונות. המלחמה פקחה את עיניהם לראות את העוול שהציונות גרמה לערבים...שהציונות אינה פותרת את בעיות הקיום של העם היהודי אלא מחמירה אותן".
על ראש ממשלת ישראל המשבר הזה ככל הנראה פסח, ותהליך ההזדכות שעברו חבריו לנשק ולדרך לא הטביע בו את חותמו. המגנט של ה"מצפן" המוסרי שטען מאז קום המדינה כי נעשה עוול לערביי ארץ ישראל, לא לכד אותו. וזה בלתי נסלח. לכך אפשר להוסיף את עברו המשפחתי הרוויזיוניסטי הבלתי מוסתר.
דוגמה לשונותו של נתניהו מהמקהלה של מעצבי דעת-הקהל המייחלת למדינה פלשתינית והמזנבת בנתניהו ללא הרף, ניתן אולי למצוא כבר בימיו הראשונים כפוליטיקאי, לאחר תום כהונתו כשגריר באו"ם. ב-1989, בוועידה בינלאומית בנושא "ירדן היא פלשתין", טען נתניהו כי "הניסיון ליצור מדינה פלשתינית שנייה (בנוסף על ירדן), על חשבון המדינה היהודית היחידה, נועד להשלים את ביטול הצהרת בלפור, כדי לשלול את זכות העם היהודי למדינה וכדי להשמיד את מדינת ישראל".
רוצה לומר, נתניהו בעיניהם של קובעי סדר-היום בישראל הוא אויב המדינה; כלומר, המדינה הפלשתינית, אם זה לא היה ברור. האם מטרידה אותם הסכנה של השמדת מדינת-ישראל יותר מהסכנה המרחפת בדמות נצחונו של נתניהו בבחירות? התשובה לכך מתקבלת מהמתקפה על ראש הממשלה בשל היענותו להזמנה לנאום בפני הקונגרס האמריקני במטרה למנוע הסכם גרעיני בין
ברק אובמה לאירן.
הסבר נוסף ליחס המתנכר לראש הממשלה נמצא במאמרו של העיתונאי
ארי שביט מ-1997 "אויב חצי העם", המצוטט בספרו של הפסיכיאטר קנת לוין, "סינדרום אוסלו" (הוצאת "מרכז אריאל ביטחון ותקשורת", אוניברסיטת אריאל) שבין השאר סוקר את תולדות השנאה העצמית בקרב היהודים: "שנאת נתניהו מאפשרת לנו לטשטש את העובדה שכשניתנה לנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית...שגינו באשליות, שקענו במצב קולקטיבי של גילופין משיחיים. שנאת נתניהו מאפשרת לנו לשכוח ש...שיתוק אוסלו הביא לעליית נתניהו". ובהקשר של אוסלו אפשר להוסיף כי לא זכור שבתקופה שבה נחתם ההסכם את התקשורת העסיקו הרגלי השתייה של המנהיגים דאז, וודאי לא במידה שהיא טרודה היום בענייניה של
שרה נתניהו.
ובהקשר זה יש מקום לתהות מה פשר הטענות על כך שהוא מתייעץ עמה. האם ניתן להסיק שהטוענים סבורים כי נשים אינן מבינות בסוגיות של חוץ וביטחון, כלכלה ויחסי אנוש? כדאי שכל המלהגים בנושא יבהירו את עמדתם למצביעים הפוטנציאלים של התנועה המתחד"שת לשלום המכונה "
המחנה הציוני".
מתמיהה לא פחות היא "שתיקת הכבשים" של ארגוני הנשים נוכח התופעה של ניגוח ראש-הממשלה באמצעות פגיעה ברעייתו.
