המושג "שמיטת כספים" מיוחד לשנת השמיטה לפי דין התורה, בה נאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה - שמוט כל בעל מַשֶה ידו אשר יַשֶה ברעהו לא יגושׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". ברם, "הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה: 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל לפרוזבול".

משמעו של הפרוזבול היא מסירת החוב לגבייתו על-ידי בית דין, באופן שדיני השמיטה אינם חלים עליו. יתר על כן: לפני זמנו של הלל הזקן כשדין התורה השמיט את החובות, כל מי שנתן הלוואה לחברו, נתן את ההלוואה על דעת זה שהוא יושמט ממנו בשנת השמיטה. לא כן בדיני פשיטת הרגל, בהם לא קיימת אותה הסכמה מראש לפיה בבוא תאריך מסוים החוב יושמט, אלא כי המלווה מצפה כי חובו ישולם לו במלואו.


מקור הביטוי - במשנה


ככלל, אפוא, אין מקבילה הלכתית למתן פטור מתשלום מלוא חובותיו של אדם שנקלע לקשיים כלכליים ואין בידו לפורעם במלואם, כדוגמת ההליכים הקיימים בפקודת פשיטת הרגל. עצם הביטוי "פשיטת רגל" מקורו במשנה הקובעת: "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו [החותן] את הרגל, תשב עד שילבין ראשה". פירושים שונים ניתנו למונח זה. וכך הובאו הדברים בפסק הדין בעניין עמרן מפיו של כבוד השופט רובינשטיין:

"רש"י במקום מפרש את הביטוי כך: 'לשון ביזיון הוא, ואמר נואש, שאינו חש לדבריו, טול טיט שעל גבי רגלי, ואני שמעתי, תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן'. וזה שיעור דבריו של רש"י לדעתי: האיש אמר נואש באשר ליכולתו לפרוע חובותיו, וכבר לא אכפת לו דבר, והוא כביכול מתבזה ופושט את רגלו קדימה ואומר לנושה, אין לי דבר וחצי דבר. אם רוצה אתה, רגלי מלוכלכות בטיט, טול את הטיט וגבה את חובך. ועוד מוסיף רש"י פירוש ששמע: גם אם תתלה אותי על עץ - וממילא יהיו רגלי פשוטות באוויר - אין לי מה ליתן.

"פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורה מפרש אף הוא בלשון דומה, ומוסיף בשם הרמב"ם פירוש נוסף - 'פשט את הרגל, פירושו הלך לדרך רחוקה'. פירוש נוסף מביא ר' מנחם המאירי, מחכמי ימי הביניים: 'או מת לו, שאף על המיתה בני אדם רגילים לומר לשון פשיטת הרגל' - שהרי המת מוטל בפישוט איברים. הצד השווה בכל הפירושים הללו הוא חדלונו המהותי - במישור הכלכלי כמובן - של בעל החוב".

אולם, הדיון שם מתמקד אך בשאלת אופן החלוקה של כלל הנכסים הקיימים בין נושים שונים. בנוסף, קיים דיון בהלכה אודות נכסי החייב שאין הנושים רשאים להיפרע מהם, מפני שהם נכסים הנדרשים לחייב לצורך מחייתו. הבחנה זו בין הנכסים הניתנים לגבייה לבין אלו שיש להותירם בידי החייב מכונה בלשון חז"ל "מסדרים לבעל חוב", וטעמו של הדין נעוץ בהגנה על כבוד הבריות. וכך פוסק הרמב"ם בעניין זה:

"מסדרין לבעל חוב... כיצד? אומר ללווה: הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת, ונותנין לו מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חודש, ומיטה לישב עליה ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם. ואם היה עני - מיטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם, ונותנין לו סנדליו ותפליו.

"היה אומן - נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט - נותנין לו שניים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה. היה איכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו. וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו, אין אלו כלים אלא נכסים ויימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין ויינתנו לבעל חובו".


הסדרי גביית חובות


ברם, אין בהלכה מתן הפטר לחייב מתשלום חובותיו לנושיו. גם כאשר נכרת הסכם בין חייב לנושיו בדבר גריעה מהיקף החובות, אין בכך כדי למנוע מנושה שלא היה צד להסכם לתבוע את החוב כלפיו במלואו.

עם זאת, ישנם סממנים מובהקים של פשיטת רגל, בה הסדרי גביית החובות הוא עניין קולקטיבי של כלל נושים, גם בהלכה היהודית. למשל: שעה שהנושה חיפש נכסים דרכם יוכל לגבות את חובו ולא מצא מאומה, פוסק הרמב"ם, כי "אם לא נמצא ללווה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרים לו בלבד, ילך הלווה לדרכו". ואם יש לחייב נושים רבים והוא נשבע "שאין לו כלום וכל מה שירוויח יתן לבעל חובו, אין כל אחד מבעלי חובות בא ומשביעו, ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות".

ולמשל: "אדם שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב עם, ובא בעל חובו והשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להינקם ממנו או כדי שילך וילווה מן העכו"ם או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שיינצל משבועה זו, ייראה לי שאסור לדיין ירא שמיים להשביעו שבועה זו".

לעומת זאת, "מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום, והרי הוא רץ להישבע בתקנה זו שאין ראוי להשביעו, אלא אם יש כוח בדיין לעשותו עד שיפרע בעל חובו או לנדותו עד שיתן... כללו של דבר: כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק... הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר".


האם המלווה מתייאש?


אכן, במסגרת ההלכה קיימים מקרים בהם אדם מתייאש מזכות הקיימת לו או אף מנכס השייך לו בשל אי-היכולת לקבלו, ויש בכך כדי להפקיע את זכותו הממונית מהנכס, או הזכות עצמה. אולם ביחס לחוב, החובה לפורעו לעולם אינה פוקעת, אפילו במקרה בו נשמע הנושה אומר במפורש כי הוא מתייאש ממנו. וכך פסק ר' יוסף קארו, כי במקרה של חובות ממוניים, גם כאשר הנושים מודעים למצבו של החייב ולאי-יכולתו לפרוע להם את חובם, אין אומרים שהם מתייאשים מהחובות. וכך כתב:

"לא היה לו [ללווה] שום טענה כנגד השטר, אלא שאמר שאין לו במה לפרוע, אם לא נמצא ללווה כלום יתר על מה שמסדרין לו, התקינו הגאונים שמשביעין את הלווה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על-מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל מה שירוויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש, מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו, וכל היתר על צורכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.

"ואם נראה לו ממון [קודם שנשבע או] אחר שנשבע שבועה זו [או שהיו שטרי חובות כתובים על שמו בידו], ואמר של אחרים הוא, או שאמר ייחדתי לאחרים שאני חייב להם, או עסק הוא בידי, אין שומעין לו עד שיביא ראיה".

בטעם הדבר הסביר הרמ"א, כי בכל חוב קיים ספק שמא הוא לא ישולם לבסוף, ולכן גם אם נשמע את הנושה מצהיר שהוא מתייאש מהחוב, אין מתייחסים ברצינות לדבריו והחייב אינו נפטר ממנו. אחרים תלו הדבר במצווה המוטלת על האדם לפרוע חובותיו, וממילא אין בייאושו של הנושה כדי לפטור את החייב מלקיים מצווה זו.


ירד מנכסיו או אדם אלים


עם זאת, יש שלמדו מלשון הרמ"א במקום אחר, כי נושה עשוי להתייאש מחוב שלא שולם לו בזמנו. על כן הם סבורים, כי במקרים מסוימים ניתן לייחס לנושים ייאוש מהחובות כלפיהם באופן שישמוט את החוב. לשיטתם, יש להבחין בין מקרה שבו הנושה מתייאש מחמת שהלווה ירד מנכסיו, או שהוא אדם אלים שקיים קושי בגביית החוב ממנו.

במקרה הראשון, כאשר מצוקתו הכלכלית של החייב ואי-יכולתו לשלם את חובותיו נעוצים בנסיבות אוביקטיביות חיצוניות להתנהגות החייב, כמו למשל כאשר שדותיו נהרסו בשיטפון, ייאושו של הנושה משמיט את חובו של החייב כלפיו. אחרים סבורים, כי בכל מקרה של מצוקה כלכלית של חייב, יש לראות את נושיו כמי שהתייאשו מהחובות כלפיהם, לבד ממקרים בהם החייב בחר מדעתו שלא לשלם את החוב, כמו גם מקרים בהם התנהלותו של החייב היא זו שהביאה את הנושה לכדי ייאוש.

בנוסף, גם אם ההלכה עצמה אינה מכירה ביכולתו של החייב לקבל הפטר מחובותיו באופן שיימנע מנושים לגבות את חובם במלואו, היא מכירה בדרכים שונות לפיהן ניתן לאמץ את החוק האזרחי הנוהג, באופן שדיני פשיטת הרגל יחייבו גם לפי שורת ההלכה. הדרך האחת היא המכונה "מנהג הסוחרים": כאשר מדובר בשאלות ממוניות, מנהגים שונים הנהוגים בעניינים מסחריים מחייבים את הצדדים להם, גם כאשר מנהגים אלה עומדים בסתירה לדין תורה. דרך אחרת היא הכרה בחוק המדינה בכל הנוגע לדיני פשיטת רגל מחמת הכלל "דינא דמלכותא - דינא".


זהו מנהג הסוחרים


כך, למשל, ר' משה הכהן נשאל אודות בעלי חובות שהתפשרו עם עזבונו של חייב בעניין הארכת מועד פירעון החוב וחלק מהנושים סרבו להסדר. הוא כתב בתשובתו: "מכמה אנפי רואה אני למחות על אלו הבעלי-חובים הממאנים ומסרבים להתפשר כשאר הסוחרים שהם הרוב שבאו בפשרה והסכימו בה עם האח הנזכר ולהרחיב לו הזמן האחד, שאפילו אם היה לחייב הנזכר קצת נכסיו וראו הבעלי-חובים להתחסד עימו להרחיב לו הזמן, כדי שישא ויתן באותו המעט שיש בידו, אשר כעת אינו מספיק לפרעון החובות, ולכן ראו להרוויח לו הזמן עד שתשיג ידו לפרוע כל חובותיו - משלם, ואולי יחנן ה' שיישאר בידו אי-זה דבר לכלכל את נפשו, כי אין מעצור לה' מהושיע.

"וכפי מה שאני רואה מנהג הסוחרים המתרצים לבוא בפשרה עם הלווה שלהם שכופין את מי שאינו רוצה להתפשר, ויש להם על מה שיסמוכו כיוון שנתפשט המנהג כן בין הסוחרים... אם כן בנדון דידן, נמי ראוי לכוף לבעלי חובים המסרבים שיסכימו להתפשר על-פי פשרת שאר הסוחרים שהם הרוב, כך שכן מאחר שהאח הנזכר לא נשאר בידו משען ומשענה כמו שבא בשאלה, מלתא דפשיטא היא דיש לכוף לממאן להתפשר עימו". תשובה זו עוסקת אומנם בהסדר שרק דחה את מועד פירעון החובות, אך יש שלמדו ממנה גם להסדרים אשר הקטינו את גובה החוב.

לסיכום יש לומר, אפוא, כי למרות שקיימים הרבה קווי דמיון בין ההסדרים הספציפיים הקיימים בהלכה העברית ובין אלו הקיימים בדיני פשיטת הרגל לפי פקודת פשיטת הרגל, ביסודו של דבר רעיון ההפטר מתשלום חובות זר להלכה הקלאסית. עם זאת, יש יסוד לתפיסה המאמצת את דיני ההפטר, או מהדין הכללי של "דינא דמלכותא דינא" המהווה מקור הלכתי לאימוץ דיני הממון הממלכתיים אל תוך ההלכה פנימה, או לפי דעתם של מספר פוסקים המבססים את דיני ההפטר על דיני הייאוש.