כל מי שמתימר להנהיג ואינו שם את סוגיות הביטחון והחברה האמיתיות במוקד השיח עם הציבורי ערב בחירות בנסיבות כל כך רגישות, מסכן את קיומנו כאן ואינו ראוי להנהגה. כבודה של תכססנות פוליטית במקומה מונח, אולם 10 ימים לפני בחירות אלה זו כבר "שעה 12" - עת להניח לדיבורי הסרק ולעבור לעסוק בעיקר. תתפלאו אולי, אבל קריאה זו מופנית בעיקר לחשבון הנפש של הציבור.
במאמר קודם: "זהירות מלכודת עכברים" (News1, 4.3.15), עסקתי בנאום
נתניהו בקונגרס, עמדות ה"בעד" וה"נגד" בציבור סיבותיהן ומקורותיהן, אבל בעיקר בפרצוף הישראלי ובפרצוף האמריקני המשתקפים מרצף האירועים לו היינו עדים. מטבע הדברים יוחס חלק מהדיון בבחירות בישראל והקשר בין הדברים וחלק אחר למאבק הבין-מפלגתי בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים, מאבק שתופס תאוצה גוברת מאז בחירות 2009.
הפוליטיקה המכוערת הקטנונית הפכה לאובססיה בישראל, אוירת "הכל בחירות" הביאה לאובדן כל בושה ולהסרת כל סייג מצד האופוזיציה במאבקה בממשלה, בראש הממשלה ואשתו אישית ובפגיעה חסרת מעצורים באינטרסים חיוניים דוגמת המאבק בתוכנית הגרעין האירנית, לאחר תשלום מס שפתיים חסר ערך לשותפות הגורל של כולנו... . גם בארה"ב מצטיין המאבק בין שתי המפלגות הגדולות בגסות רוח ובמהלומות הפוגעות בסולידריות הלאומית, אבל הם עדיין לא הגיעו אפילו קרוב לרמה הישראלית. בעוד שבארה"ב משתדלים עדיין להציג פסדה של סולידריות ביחס לראש הרשות המבצעת, הנשיא, בישראל במיוחד כלפי נתניהו, אבד כל רסן ודומה שהאופוזיציה כאן רגישה לכבוד הנשיא העוין לנו מארה"ב, הרבה יותר משהיא רגישה לכבודנו העצמי ולסולידריות הלאומית בבית. אצל האמריקנים זה "חבל" ולא נעים ואפילו לא רצוי, אצלנו הפוליטיקה המכוערת והמפלגתיות הקטנונית הפכו לאובססיה, והן עומדות על סף "תמות נפשי עם פלישתים", בלבושה העכשווי: "רק לא ביבי!" גועל נפש אמיתי.
השמאל ולפיד הפכו עצמם לאיל-ניגוח בראש הממשלה אישית. זו כבר אינה מחלוקת לשם שמים על דרך ואסטרטגיה. על דרך ואסטרטגיה שמענו מעט מאוד דברי טעם שיש בהם חידוש. זו מתקפה אישית פרועה הגובלת ברצח אופי לשמו. אולם בעוד ראש הממשלה הוא אישיות פוליטית ויריב פוליטי, ואפשר שתמצא מידה של ביקורת אישית ויריבות אישית עימו, גרירת אשתו ומשפחתו למחול השדים, היא כבר שפלות וטעם רע במיוחד.
את הימין מאפיינים כיום הציונים המגשימים, אנשי ההתישבות המעשית ונאמני ארץ-ישראל. השמאל מתאפיין בנאמני השנאה העיוורת לנתניהו, מי שהביס אותם במאבקים הפוליטיים האחרונים פעם אחר פעם; את זאת הם אינם יכולים לסלוח לו. אצלם מלחמת קודש, היא מלחמה ביהודים ולא באויביהם. אין כמעט שמועה, סיפור בדים, או השמצה שנאמני האנטי-ביביזם לא יתפסו אליהם כמוצאי שלל רב, גם כשאינם יודעים מה המקור, מה כוונת מפיצי השמועה ומה מידת האמת או המהימנות של סיפור המעשה. יהיו מי שיטענו בוודאי שאני מגזים בהצגת הדברים, אולי אבל ביחס של אחד ל-100, עדיין אני מרגיש נוח למדי. רפול, באחת ההברקות המילוליות שלו בעבר, כינה התנהלות כזו "ג'וקים מסוממים", אז אולי על ג'וקים אפשר להתווכח אבל על מסוממים - מסופקני.
אנטי-ביביזם היא עתה מעין מגיפת "וודו" מקומית עדכנית, שלהגינות אינטלקטואלית, שכל ישר, ואמת עובדתית מוכחת, אין אליה שום קשר ושום השפעה. השמאל המסומם באנטי-ביביזם מוכן להקריב כמעט כל דבר, לרבות אינטרסים חיוניים כמאבק בתוכנית האירנית הגלובלית להשתלט על המזרח התיכון, או הטיפול בחמאס כחלק מתוכנית זו,
תמורת הכשלתו האישית-פוליטית של נתניהו, והגשמת חזון המכירה הפומבית של ארץ-ישראל הקטנה, בנזיד עדשים של רצון טובאמריקני מדומיין וזמני. חסות בראשות אמריקנית למכירת ארץ ישראל ברקע נכונות זו, מונחת מלבד הגחמה האישית, ההתנשאות הטבעית ורצון "ההגשמה הפרטית", הנחה שגויה שארה"ב נוהגת בישראל ובהנהגתה הנוכחית כפי שהיא נוהגת, בגלל הויכוח הקיים בין נתניהו לאובמה על יסוד של אי-התאמה אישית; ובכך הם מעליבים את שני האישים. פוליטיקאים ברמה וניסיון כאלה, יודעים להתגבר על מכשולים אישיים ולהגיע לשיתופי-פעולה. ומאידך-גיסא, אם המטרות שונות, אזי הקושי גדול יותר, ופערים אישיים אינם עושים את הדבר לפשוט יותר.
הנחה זו היא שטות מוחלטת. ארה"ב נוהגת בישראל כפי שהיא נוהגת משום שארה"ב של היום, לפחות תחת הנהגתו של הנשיא אובמה וממשלו הנוכחי, היא ארה"ב שונה מזו שהכרנו בעבר, והיא הולכת ומשתנה לנגד עינינו. ארה"ב של אובמה היא גם ההזדמנות הטובה ביותר שנקרתה לשמאל הישראלי לקבל חסות בינלאומית בראשות אמריקנית, למכירה הפומבית של ארץ ישראל שהוא מתכנן כבר כשלושה דורות. לכן הסכנה גדולה עוד יותר. ויתכן ששתי אבני-תמך אלה הן היסודות האחרונים שעליהם מקיים השמאל הישראלי גוש פוליטי שיש לו סיכוי להתמודד על הבכורה במדינה מול הימין ומול קבוצות ייחודיות אחרות.
לכל מי שמסרב לראות מציאות מתהווה זו, צפויות הפתעות שליליות לא מעטות כבר בעתיד הקרוב. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתפרק מבנים על יסוד הנחה שגויה שארה"ב או אירופה יבואו להצלתה בשעת מבחן. ולכן כל קבוצה שמנהלת מאבק חסר-אחריות שמחליש את הסולידריות הלאומית ואת הלכידות החברתית, פוגעת באינטרס לאומי חיוני. מותר להתווכח, כמובן, אסור לשפוך את התינוק עם המים, ומי שחושב אחרת ופועל אחרת, הוא אויב או אויב בפוטנציה.
חשיבותה של העוצמה החברתית הפנימית ישראל חייבת בראש וראשונה לגבש את עוצמתה הפנימית, את עוצמתה הצבאים ואת עוצמתה הכלכלית. ולשם כך חייבים לעשות אבחנה חדה ונכונה בין עיקר לתפל. לכידות זו הינה הערבות הממשית העקרית לעתידה. ברור שאנו זקוקים לבעלי-ברית ולשותפים, אבל רק במקום שני. השותף הטבעי ביותר היה ונותר העם היהודי, וגם כאן נבעים סדקים והסדק החמור ביותר הוא האתגר לרעיון הציוני הבסיסי הרואה בריכוז רובו (לפחות) של העם היהודי בארץ-ישראל. סדק זה חמור גם בארה"ב וגם באירופה, ומשפיע וישפיע עוד יותר על יחסי ישראל עם תפוצות אלו. השסעים הפנימיים בחברה הישראלית גם הם חולשות אינהרנטיות רציניות, אבל יש בהם שסעים אמיתיים ויש מדומים וקוניוקטורליים.
לדעתי, השסע החמור ביותר הוא זה שנגרם ע"י פערי רמת החיים, שמקורם בחלוקה מעוותת של העושר הלאומי. שסע זה בחלקו הוא מדומיין ונובע מפער-ציפיות לא ראלי: רצון של אנשים לחיות במדינת-ישראל מעל ומעבר ליכולות ההשתכרות העצמית שלהם לאורך זמן וללא חשבון. חלקו האחר הוא ראלי ואמתי ונובע מעיוותים חמורים במבנה המשק, בניהול המשק והחברה ומאי-תרגום לפעילות מעשית אפקטיבית של מכלול היכולות והמקורות שיש לנו ליצירת שינויים חיוביים ומהירים בעיוותים אלה. על פאן זה של הדברים אעמוד שוב וביתר הרחבה בהמשך, משום שהוא נושא-יסוד של בחירות-אלה, שאינו את הטיפול הראוי, לא ע"י הציבור ובוודאי שלא ע"י הפוליטיקאים המבקשים את אמונו.
כל מי שאינו שם סוגיות אלה במוקד השיח הציבורי שלו עם העם ערב בחירות בנסיבות כל כך רגישות, מסכן את קיומנו כאן ואינו ראוי להנהגה; תכססנות פוליטית, כבודה במקומה מונח, אולם 10 ימים לפני הבחירות, הוא שעה 12 להניח לדיבורי הסרק ולעבור לעסוק בעיקר. חזרה לבחירות ולבעיות הפנים.
מסע ההשמצות וההשחרה לאור מה שנאמר לעיל, ברור שהמלחמה "הטוטלית" של השמאל נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה תמשך. ימשך החיפוש בנרות אחר אבסורדים להעסיק בהם את הציבור, במטרה להמאיס - בצדק או שלא בצדק - את ראש הממשלה אישית על הציבור. רוב הציבור נוטה להניח הנחות פשטניות שלפיהן 'במקום שיש עשן - יש אש...'. זו כמובן שגיאה נפוצה משום שיש תופעות דמויות עשן, שבינן לבין אש אין דבר וחצי דבר. הגישה המטעה הבסיסית בשיטת ההמאסה היא שקרים ואחיזת עיניים: ראש הממשלה מוצג כאחראי אישית לכל הרעות החולות במדינה, מאז קמה ועד לרגע זה, למן שוטר המקוף ברחוב או במשרד, דרך חשב בית ראש הממשלה ועד לשאלה המוזרה מדוע לא מנע איסוף בקבוקים ריקים בבית ראש הממשלה ולא בדק אישית מה נעשה בבקבוקים אלה.
גם אחרי שמבינים את השיטה, קשה להשלים עם צרות המוח והטיפשות הבסיסית המתלווים לגל ההאשמות הסיטונאיות נגד נתניהו אישית. יש גם טיעונים ראויים, אבל אלה הולכים לאיבוד ונבלעים במסכי האבק שמקימים ה"שונאים המקצועיים" העובדים משרה מלאה בהשמצות והשחרה. האם יש מי שרוצה שראש ממשלה בישראל יעסוק באלה, ולא בניהול המדינה, שבית ראש הממשלה יהיה טלית שכולה תכלת והמדינה תלך לאבדון, שהרי כל מי ששכל בראשו יודע שאין אדם שמסוגל לשלוט אישית בשני הדברים גם יחד, ומעולם גם לא היה...
בשירות הציבורי מועסקים מאות אלפי אנשים, לממשלה עשרות שרים וסגני שרים, שלכולם משולם שכר ציבורי וכולם מופקדים על נושאים חיוניים לכולנו ואחראים לביצוע החלטות ממשלה ומדיניות ממשלה. אעפי"כ, איש אינו מוכה על מחדליו ואת חלקם אנו מוצאים בין יריבי ראש הממשלה שבנקמנות אישית מנסים ליחס לו את מחדליהם שלהם ושל קודמיהם, שבתיקונם כשלו הם עצמם - אוצר למשל, רווחה למשל, ביטחון הפנים למשל ועוד.
נכון, ראש הממשלה הוא מנצח התזמורת אבל הוא אינו הנגן הבלעדי בה. תחת ראש הממשלה פועלים: שר ביטחון (שהוא רמטכ"ל לשעבר), רמטכ"ל מכהן, סגן רמטכ"ל, אלוף פיקוד ועוד לפחות חצי תריסר קצינים ובעלי תפקידים בכירים אחרים בכל נושא ראשי - מאות אנשים אם לא אלפים והוא האחראי הישיר לטיפול במינהרות?! הצחקתם! קטלניותן של המרגמות ב"צוק איתן" והעובדה שעדיין לא פותח פתרון טכנולוגי לנושא זה, גם היא אחריות אישית של ראש הממשלה?! אבל אילו ביקש ראש הממשלה לעסוק אישית באלה, אני משוכנע שהיה מותקף על שאינו עוסק בבניית בתים, כשגם לכך יש ממונים ישירים שמקבל שכר טוב מהמדינה כדי שיעשו את עבודתם ובדרך כלל זהו שכר-שווא.
למי שאינו מתמצא בעבודתם של אירגונים גדולים מאוד, ראש הממשלה אחראי אישית למעשה לשלושה דברים בלבד: לבחירת אנשים טובים לתפקידים השונים שבכפיפות ישירה אליו והנחייתם בפעולתם. לעיצוב מדיניות לאומית, לרבות סדרי עדיפויות ופרסומה לציבור. לניהול הממשלה, לרבות הקמת מנגנון שתפקידו לוודא יישום של החלטות הממשלה. האבסורד הגדול מכל כל אלה ברמה תאורטית, משום שכאן אנו מגיעים לאבסורד הגדול מכל, שעליו הצביע כבר נתניהו מספר רב של פעמים, לרבות בתחילת מערכת הבחירות הנוכחית.במציאות פוליטית-פרלמנטרית של קואליציות בלתי-אפשריות, התאוריה, בעיקר בסעיף השלישי לעיל,רחוקה מאוד מהפרקטיקה. ראש הממשלה זקוק לציבור כשותף. הוא זקוק למנדט ברור משותף זה שיאפשר לו לפעול באופן יעיל בשלושת התחומים שעליהם הוא מופקד באופן אישי.
הציבור אינו יכול לבוא מוסרית בטענות אל ראש הממשלה על רמת יכולתו לשלוט במערכות הביצוע הממשלתיות והציבוריות. אם הוא אינו מעניק לוו מנדט מובהק לכך. כאשר מפלגתו של ראש הממשלה מונה 20 ח"כים מתוך 120 חברי הכנסת והוא מיוצג ע"י כ-17% מהציבור באופן ישיר, זו עוצמה פוליטית שאינה מאפשרת לנהל מדינה באופן סביר ולא כל שכן מדינה מורכבת כישראל.
מדינת-ישראל מקיימת משטר פרלמנטרי שבחירת הממשלה בו נעשית ע"י הצבעת-אמון של הכנסת. כאשר ראש הממשלה נאלץ מתוקף תוצאות הבחירות להקים קואליציה עם חמש או שש מפלגות, רובן בינוניות או קטנות, שחלוקות ביניהן בנושאים עקרוניים, מעשיים ופרסונליים, אין הוא יכול לשלוט בממשלה, הוא משקיע זמן רב מדי בהתרת "פלונטרים" פרסונליים, ובשמירה על רוב קואליציוני זעום הדרוש לשרידותו הפוליטית. ברור גם שאי-אפשר למעשית ללכת לבחירות מדי שלושה או שישה חודשים. באופן זה הופכת אחריותו הפורמלית של ראש הממשלה לפיקציה, ומצבו משול לרץ שקשרו את גליו ומצפים ממנו לשבור שיאים בריצה.
על-רקע זה פוזרה הכנסת ה- 20, ואם הציבור לא יהיה ער לכך ויפעל בבחירות הקרובות באופן דומה לזה שבו פעל בבחירות האחרונות, כל הביקורות וכל הטענות לא יעילו - המצב ישוב לקדמותו, או שבעיות מסוג א' יוחלפו פורמלית בבעיות מסוג ב', אבל כושר הביצוע הלקוי יהיה זה שיכריע את הכף.
האופוזיציה שיכלה להיטיב את המצב על-ידי הצטרפות לממשלת נתניהו, בחרה להשאר מחוץ לממשלה וכך פגעה בממשלה וגם בכלל הציבור. העמדת הפני הנוכחית שלה אינה משנה את העובדות רק מנסה לטשטש אותן.
לשנות את דפוסי ההצבעה יהיו מי שיטענו שאחת המשימות של ראש ממשלה, כאשר המשילות פגומה, היא לפעול לשינוי שיטת המימשל וכך לשפר את המשילות. המשמעות של טענה זו היא העלמת רוב המפלגות הקטנות מן הכנסת ולכך קיימת התנגדות עקרונית-מוסרית (יצוגיות) וגם אין נכונות לכך מצד רבים מחברי הכנסת, מטעמים מובנים. לכן, טיעון זה כפשוטו, איננו מעשי. ניסיון מצומצם בכיוון זה נעשה ע"י העלאת אחוז החסימה ל - 3.5%, אבל אין בכך די ושוב רצות לכנסת למעלה מ-10 שרובן אינן מונות אפילו 12 ח"כים (10% מחברי-הכנסת); זו בדיחה עצובה אחרי ניסיון הקדנציה האחרונה.
ומאידך-גיסא, אם הציבור עצמו יגלה בגרות דמוקרטית ויחליט לשפר את המצב באמצעות שינוי בדפוסי ההצבעה שלו, לא יוכל איש במערכת הפוליטית למנוע זאת או להתעלם מכך.
ובנסיבות אלה מסתובבים להם בחוצות ישראל שניים-שלושה "טווסים פוליטיים" ומבטיחים לעם ישראל במצח נחושה ניסים ונפלאות.
האם הם סבורים שעם ישראל עד כדי כך אויל שלא יבין ששוב מנסים לעבוד עליו בעיניים?! אני רואה צורך לחזור ולהדגיש: רק שינוי מלמטה, מהציבור, שיתבטא בשינוי מערך המפלגות באופן שרוב המפלגות הקטנות לא יכנסו לכנסת וכתוצאה מכך יהיו בה עד 8 מפלגות בינוניות או גדולות - שתים בימין, שתיים בשמאל, שתיים במרכז,גוש דתי וגוש ערבי, שלכל אחת בין 12 ל-28 מנדטים - יביא לשינוי שיאפשר
הקמת קואליציה המושתת על שלוש מפלגות הומוגניות למדי מבחינה אידיאולוגית, שתאפשר ניהול יעיל של המדינה. זהו המבחן האמיתי של בחירות אלה. כל שאר הדיבורים הם "פלברות".
ההפגנות של הזמן האחרון אינן אלא נפיחת אויר חם. בין אם אלה הפגנות פוליטיות בדרום סביב בעיות כ"יל, שחלקן בעיות-אמת שההסתדרות מנסה לקושש מהן הון פוליטי. בין אם במאהלי רוטשילד שלא למדו דבר מהמחאה שנכשלה ב-2011, ובין אם "מפקדי נאמנים" מסוג כזה או אחר בכיכר רבין. במדינה שסועה ובלתי-משילה, כאשר כל סקטור דואג לעצמו ולאיש לא ברור לאן נוסעת הרכבת מחר בבוקר. במדינה שבה הימין עוסק באיומים קיומיים ושוכח את המצוקות הכלכליות האמיתיות של הציבור (ויש גם מצוקות מוצהרות רבות שהן פיקציה), והשמאל עוסק בשירות אובמה בהכנת המכירה הפומבית הבאה של המולדת, תמורת נזיד עדשים שמכונה כיום "הסדר אזורי", אבל הוא פטה מורגנה שאינה בנמצא - צריך הציבור להשתחרר מנתיבי הסרק בהם מוליכים אותו אמני הפרסום ויחסי-הציבור ולומר את דברו בקול ברור. אם ישכיל, יתחיל את תהליכי ההבראה הפוליטיים-כלכליים-חברתיים-ביטחוניים- ציוניים שלנו. אם יכשל, נתראה בבחירות הבאות בעוד 12, 18, 24, 30 חודשים... (מחק את המיותר).
