החיים בתור

זה לקח לי כמה שעות, וגם אני הצטרפתי להמוני בית ישראל שלקו בשפעת. ביום ראשון שעבר התבשרנו אני ורעייתי, שהקטנה שלנו חולה. אחר כך התקשרו מהגן ואמרו שנבוא לקחת את הגדולה, ולבסוף אני חזרתי הביתה וראשי נופל כבד. יש היום אפשרות לקבוע תורים לקופת החולים באינטרנט. ניסיתי לקבוע תור לרופא המשפחה, אבל התור הפנוי הקרוב, היה באזור מרס קצת לפני פסח.

מצד אחד, איש לא מבטיח לי שהשפעת שלי תעבור עד אז, מצד שני מה עושים עד מרץ? נאלצתי לקבוע תור לרופא שהוא לא הרופא המטפל, שזה אומר שאתה בעצם מגיע למישהו שהתפשר והיה מוכן לקבל אותך. זה לא נשמע חברותי מידי, אבל זה מה שיש. יום שני הגיע ואני התייצבתי במרפאה. זה היה בבוקר, ככה שחשבתי שאני אהיה שם יחד עם עוד כמה פנסיונרים שבאו לקחת תרופות.

את פניי קיבלו עשרות אנשים זועמים, וכשהתקרבתי לדלת חדרו של הרופא המדובר, מיד הבהירו לי, שהם שם כבר שעתיים ולכן אני צריך לחכות בתור. וזה כשעוד לא דיברתי מילה. ככה חלפו להם שעה וחצי תמימות, שבמהלכן נוכחתי לדעת, שלכל תור יש תור נוסף, ואין לך אדם שאין לו תור.

על הכסאות יושבים אלו שאין להם תור בשעה הקרובה. ליד הדלת עומדים אנשים ומחכים. ברגע שנפתחת הדלת, הם נכנסים יחד עשרה במניין אל הרופא ושוטחים את כל צרותיהם. הרופא האומלל, מנסה לאתר מי מתוך העשרה הוא זה שצריך להיכנס אליו עכשיו, ולבסוף מסכים לתת שני מרשמים ולטפל באחד שנכנס בלי תור ובלי רישום, רק כדי להרגיע. זה מעצבן את כל השאר שמצידם לא מוכנים לעזוב את הדלת וממשיכים לעמוד מחוץ לדלת. עכשיו חסר להם שלושה למניין שלהם, ולכן מישהו מאלו שיושבים מצטרף אליהם, יחד עם עוד שניים שהגיעו רק עכשיו.

מישהו ניסה לעשות שם סדר, אבל הוא היה צריך להבין קודם כל איך המספרים החדשים עובדים. הוא עבר אחד אחד ושאל מה המספר שלו. בהתחלה הסדר היה ברור. אבל אחר כך הסתבר שיש קפיצות. הוא התייאש. כמו במפעלים שיש דור א ודור ב, גם במרפאה יש כאלו עם תור ויש כאלו בלי. כאלו ששייכים לרופא וכאלו שלא. כל אחד והמזל שלו.

אחרי שעה וחצי המספר שלי נקרא. התרגשתי. יש טוענים שצעקתי בינגו, אבל אני מכחיש. הייתי חולה. נכנסתי לרופא יחד עם עוד מניין וניסיתי להסביר לו במקהלה מה יש לי. הרופא הסתכל אלי במבט תמה. הוא לא ידע שיש לי בעיות נשיות, וגם הבעיות האחרות שאותן שמע, היו של אנשים קצת יותר מבוגרים. אני מצידי סימנתי לו עם הידיים, שאני לא יכול לדבר, ולכן עדיף שאני אכתוב. הכתב שלי הוא זוועה, אבל גם לרופאים אין כתב כזה ברור. הרופא קרא ושאל, אם לא אכפת לי להתפנות למיון.

כתבתי לו ש-ועוד איך אכפת לי. אין סיכוי שמישהו שם ידבר איתי אחרי שעה וחצי, והיחס היחידי שאני אקבל זה מצד המוכרת בעגלת הקפה שתמכור לי קפה במחיר של תחנת נוחות.

אבל אז הסתבר שכנראה הרופא לא הבין כמה אותי, כי הוא חשב כנראה שכתבתי שלבקת חוגרת, ואני בכלל כתבתי שפעת חוזרת, ולכן אין צורך שאסע למיון. נרגעתי וכמעט עזבתי, אבל אז נזכרתי שעדיין לא אובחנתי. שוב נאלצתי לפלס את דרכי לשולחן הרופא, והוא שזכר אותי מלפני כמה דקות, ביקש שארים חולצה ואנשום עמוק. ושוב עמוק ושוב עמוק. איך בדיוק הוא מצפה שאני אנשום ואנשום, בלי להוציא אוויר. "זה וויראלי" קבע, ונתן לי רשימת שכוללת את סל התרופות המלא, שעבר באישור הממשלה הקודמת.

ניסיתי לצאת מהדלת אבל ידעתי שיש סיכוי שמישהו מהמתגודדים בחוץ ייקח לי את המרשם, אז העדפתי לצאת דרך החלון. שתי קומות זה לא כזה גבוה. הגעתי לבית המרקחת ושם קיבלו את פניי עשרות אנשים ושתי רוקחות ממוצא רוסי, שעבדו בקצב שלהם כלומר בלי קצב, בלי חשק ובעיקר לאט.

שעה אחרי זה הייתי בחוץ. איך שעה? זהו שקבלתי סיוע מתינוק בלי תור שהמתין לבד, כי אימא שלו יצאה לחדר לידה, והשאירה אותו לעמוד בינתיים עד שיקראו לה. החוק אומר, שאם יש לך תינוק על הידיים אתה לא מחכה בתור. זה הצליח לי. אחר כך החזרתי אותו חזרה לתור.

יום שני עבר לו ואז ביום שלישי לקחתי את הבנות שלי למרפאה. שוב שעה וחצי. וביום רביעי שוב חזרתי לרופאה לשעה וחצי, וביום חמישי לקינוח שלוש וחצי שעות!! המתנה לרופא הילדים שיסביר לי, למה לא היה ניתן לשלוח את ילדה שלי לטיול מהגן, אלא לבלות איתה חצי יום במרפאה. התינוק מיום שני עדיין היה שם. הוא אמר לי, שאימא שלו בדרך חזרה.

אחרי שמונה שעות במצטבר של המתנות במרפאה ובבית מרקחת, אני יכול להגיד לכם שאם הייתי לוקח איתי גמרא למרפאה הייתי יכול לעשות שם סיום מסכת כולל סעודה, ועוד להמתין לרופא.

וברצינות

צחוק צחוק, זה לא הגיוני. זה לא הגיוני שאין תורים למרפאה. לא הגיוני המתנות של שעות במרפאה. ולא הגיוני שהרופא אליו אני נכנס, לא הצליח לשתות כוס תה מהבוקר. שלוש מרפאות כלליות בדימונה שנותנות שירות למחצית עיר לפחות, ובנוסף לפזורה הבדווית.

יתכבד ראש העיר ויפעל בנושא. ירים טלפון למשרד הבריאות, למנכ"לי קופת החולים, למי שהוא רק מכיר. תור למרפאה הוא מכה, בדיוק כמו תור לדואר או לחברת החשמל, ואפילו גרוע יותר. מדובר בחולים, מדובר בילדים. העולם נסע ונדמה שאנחנו עדיין תקועים אי-שם מאחור. שמעתי שיש מקומות, בהם מנהלי מרפאות מרוויחים שכר של מאה חמישים אלף שקל בחודש ויותר. זה מעלה שאלה- האם מנהלי המרפאות הם עובדים כאלו מקצועיים שהם צריכים להרוויח יותר מראש הממשלה או מהרמטכ"ל שלנו? לא ניתן בשכר שלהם להביא עוד שלושה ארבעה רופאים ומנהל מרפאה שיקלו על החולים המסכנים?