שלוש משימות לממשלה החדשה

ניתן כמעט לומר בוודאות, כי נושא מע"מ אפס על דירות היה אחד הגורמים שקירב את קיצה של הממשלה היוצאת. כוונת הדברים הייתה אולי טובה – להוזיל דירות ראשונות לזוגות צעירים בתחילת דרכם, לאחר שהרימו תרומתם למדינה. הרעיון כפי שהתגבש זכה לקיתונות של ביקורת מחוגי המקצוע, אשר טענו, כי לא זו הדרך לפתרון הבעיה.

יש לזכור כי בבסיס השיטה המוצעת עמדה התניה פרסונלית של עמידה בתנאים כאלה ואחרים – דבר הסותר את העיקרון של מיסים עקיפים בכלל ומע"מ בפרט, לפיו המס מוטל לכל הרוחב על חפצים או שירותים ככאלה, ולא נגזר ממיהותו של הרוכש או המשתמש בהם.

נכון שישנן מדינות לא מעטות אשר קבעו שיעורי מס שונים תוך העדפת מוצרים שונים, בכך שהוטל עליהם מס בשיעור נמוך מהמס הנורמטיבי. אלא שהמס המוקטן חל על כל המכירות של פריט זה, בין לעשיר ובין לעני, ללא התייחסות לרוכש, בעוד שבהצעה שהועלתה על-ידי שר האוצר היוצא, יאיר לפיד, הוצע כאמור מיון נוסף על-פי מיהות הקונה.

אינני מאלה הרואים בעקרונות מיסוי דבר שבקדושה, אך מאידך אין לפגוע בהם בכוונת מכוון ושלא לצורך. הרי ניתן היה להשיג אותה מטרה על-ידי קביעה תקציבית של מענק כספי לכל הזכאים כפי שייקבעו – בסכום שיכול שישווה לסכום המע"מ הכלול במחיר הדירה – וזאת בלא לעוות את עקרונות המס העקיף.

כאן יש להזהיר את הממשלה החדשה שלא תעז לחזור על משגה זה ולא תעלה מן האוב את רעיון מע"מ אפס. ינוח על משכבו בשלום באין מפריע, ואנו נחפש את הפתרון שלא דרך מערכת המס. קרוב לוודאי שנמצא אותו בהגדלה מסיבית של ההיצע של מקרקעי מדינה, הן בדרך מחיר מטרה, הן בהעמדה של מקרקעין למטרות השכרה בדרך שתתחרה בתשואות המתקבלות כיום על השקעות בדירות בחו"ל וכיוצא באלו, ולא זה המקום להרחיב בנושא.

במסגרת המלחמה ההיסטרית בעליית מחירי הדירות, חזינו בשנים האחרונות בכמה תיקוני חקיקה, שנועדו כביכול לצמצם את הבעיה ולתרום להורדת מחירי הדיור. גם כאן לדעתי נגררו המציעים אחרי מקסם שווא של צעדים מחמירים, כגון צמצום הפטור ממס למכירות של דירות מזכות, או העלאת מס הרכישה על דירות להשקעה וכדומה. המציאות הוכיחה, כי השיגו את ההפך ממה שהתכוונו להשיג, ורק החמירו את המצב.

לעניות דעתי, הפתרון לבעיה נמצא בדרך אותה פירטתי למעלה. לכן, לדעתי, יש לבטל לאלתר את כל אותם תיקוני חקיקה, ולהפסיק לראות את מי שקונה דירה שנייה, כקורת גג לילדיו לכשיגדלו והמושכרת לפי שעה, כאויב העם. לא מצאתי שום נתון אמין המבסס את התיאוריה, כאילו כל קוני הדירות להשקעה נועלים אותן על מסגר ובריח ומשלמים בהנאה את הארנונה ויתר ההוצאות.

גם אם מדובר ביהודי תושב צרפת, הרוכש לו דירה למגוריו-שלו בעיתות חופשתו בארץ - מה הפסול בכך בייחוד שמדובר בכאלה, שכפי המציאות של היום, עולים לבסוף ארצה ומשתמשים בדירות אלה כעוגן להתבססותם בה? אשר לרוכשים מקומיים: הרי שבדרך כלל הם מעמידים את הדירות להשכרה ובכך מספקים פתרון דיור סביר, וככל שיגדל ההיצע ותגדל התחרות – כך גם יירדו תעריפי השכירות.

הקונצפציה שזוג צעיר צריך להתחיל ברכישה של דירת ארבעה חדרים לפחות, לא הוכרזה במעמד הר סיני. אינני מבין מדוע לכאלה לא ניתנת תשובה על-ידי הצעת פתרונות דיור בשכירות – בין ציבורית ובין פרטית – שיאפשרו בסופו של דבר לזוג הצעיר להתנייד בעקבות היצע עבודה מתאימה וכדומה. כל החקיקה האחרונה משיגה בדיוק את היפוכו של דבר, והייתי מציע לבטל אותה לאלתר.

אינני יודע להעריך עד כמה יעלה יפה הצעד האחרון של רשות המיסים בדבר גילוי מרצון של הון שחור ועלום. אין ספק, כי הרשת המתהדקת על החשבונות העלומים בחשבונות הבנק באירופה עשויה לתרום את חלקה. לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי נדיב יותר ומציע הלבנת הון של ממש בשיעורי מס מוקטנים, עם קביעת ענישה מחמירה ביותר לאחר תום תקופת החסד.

העדר כל תמריץ כספי לנקוט בהליך של גילוי מרצון, למעט החסינות מהליך פלילי, מניע רבים וגם טובים להמר על כך שבסופו של דבר "אלי לא יגיעו". אינני מרחיק לכת להציע הליך כמו זה שנעשה בשווייץ לפני זמן של הלבנה בשיעור מס "אפס", כאשר בבסיס ההצעה הונח שהמס שאבד ייגבה מפירות ההון המולבן. אך אני משוכנע, כי הליך הלבנה, מעוגן בחוק כדת וכדין, המחייב במס בשיעור של 25% מההון המולבן, היה מניב פירות רבים יותר, והיקפו הגדול היה מכסה על הפסד ההכנסה כביכול משיעור המס המוקטן.

הליך הלבנה כזה צריך להיות מוגבל בזמן – נניח שנה – כאשר לאחריו יתבצע מהלך של החמרת הענישה, לרבות עונשי מאסר מינימום לאלה שהייתה להם ההזדמנות לחזור לדרך הישר, והם בחרו שלא לעשות כן. אני מודע להיבט המוסרי של ההצעה, אך ההכרח לא יגונה.

בעשותנו זאת עלינו לזכור, כי בעיית ההון השחור הבלתי-מוצהר איננה רק נחלתם של כרישי העשירון העליון. יש להיות ערים לאבחנה בין הליכי תכנון מס, שלעיתים הם חורגים מהמקובל ולמטרת מניעתם נתקנו כללי הדיווח על תכנוני מס אגרסיביים, לבין העלמת הכנסות ואי דווח עליהן כאילו לא היו.

עבירות כאלה נעשות לא רק בעשירון העליון, והן חוצות את כל המדרג החברתי שלנו, ולרבות אלה הנמצאים בעשירון התחתון. הכנסות עלומות אלה לא מובאות בחשבון בסטטיסטיקה הלאומית ויוצרות רושם מוטה בחסר על מצבם של חלק מהנמצאים שם. ואינני מדבר רק על עוזרות הבית, שבחלקן עוברות בצורה משמעותית את סף המס אך הן בפועל חסינות מדווח.

הפתרון הוא ביצירת ניגוד עניינים בין נותן השירות למקבל השירות, שכן במצב הנוכחי, שירות או מוצר הנמכרים "ללא מע"מ" מיטיבים עם שני הצדדים. ניגוד עניינים כזה, שיתמרץ מקבל שירות או קונה מוצר לדרוש חשבונית מס מהמוכר או נותן השירות, עמד בבסיס הרעיון שהופעל לזמן קצר בסוף שנות ה-70 - "חשבונית הפרס".

הרעיון היה לתמרץ כל עקרת בית ומקבל שירות לדרוש ולאסוף חשבוניות מס ולשלוח אותן למשרדי מע"מ. אחת לשבוע נשלפה מעטפה ובה חשבוניות אלה, והזוכה קיבל פרס משמעותי ביד נדיבה, אשר פיצה אותו על "התשלום היתר" ששילם בגין דרישת החשבונית.

שיטה זו, אשר לח"מ יש מנית יסוד בהפעלתה, יושמה למרבית הצער תקופה קצרה, שנסתיימה עם עזיבתו את תפקידו כסגן שר האוצר. אני משוכנע, כי הנהגתה מחדש תיצור את אותו ניגוד העניינים, שבלעדיו לא תתאפשר המלחמה גם בהעלמות הקטנות-לכאורה האלה, אשר בהצטברותן מגיעות לממדים בל ידעום. עלות יישום השיטה היא אפסית, ואין כל מניעה שלא לחזור ולהפעילה לאלתר.