יצחק בוז'י הרצוג
הוא שכח את הפסוק: "אל יתהלל חוגר כמפתח". כמעט בכל נאום היה חוזר בהגזמה וביהירות "אני אנצח". "אני אהיה ראש
ממשלה". אמירה שחצנית שאינה מעוררת אמון ורצינות. "הדבר הראשון שאעשה לאחר הבחירות אסע לרמאללה לדבר עם אבו מאזן". לאחר המהפך. "מהפך". "מהפך".
ציפי לבני
הכניסה "סגנון" ביטוי דוחה ומקומם, כאשר כינתה את ראש הממשלה נתניהו כ"אימפוטנט", "אפס", "זבל". מאחוריה רצף כישלונות פוליטיים. התפארה בשחצנות בלתי נסבלת באומרה שרק היא מסוגלת "לגייס את העולם" לטובת ישראל, למרות שמאחוריה רצף של כישלונות מדיניים". הייתה לה החוצפה לומר שאת בוז'י הציבור לא כל-כך מכיר, לכן מבליטים אותו יותר מאשר אותה בתעמולת הבחירות. הייתה לה גם החוצפה לומר אחר הבחירות שבזכותה
המחנה הציוני זכה ב-12 מנדטים מתוך 24.
כל דוברי המפלגה
כל דוברי המפלגה נכשלו בכך שתיארו את ישראל כמדינת אסון נכשלת השייכת כביכול לעולם השלישי. תיאורים קיצוניים שקריים על מצבה הכלכלי כביכול קטסטרופלי. תיאורים שכביכול הכל מתמוטט ומתרסק. תיאורים שכביכול חיים בארץ מיליוני עניים וילדים רעבים. הייתה זו תעמולה פרימיטיבית שקרית, שמעוררת דחייה וחוסר אמון. הייתה זו תעמולה בנוסח הקומוניסטי: "מה שיותר רע יותר טוב" למהפכה ולמהפך.
הלעג הבלתי נסבל של ביקורת כלפי ראש הממשלה, בעומדו ונואם בקונגרס האמריקני ונילחם על עניין ביטחוני למען ישראל.
הניסיון המגוחך, לארגן בעוטף עזה, נאום של בוז'י הרצוג, מייד בתום נאומו של נתניהו בקונגרס, שאמור היה להיות "תשובת מחץ". הדימוי והנאום הפכו לכישלון אישי ומפלגתי.
הלעג השחצני והביקורתי של השמאלנים במפלגה נגד "ביטחוניזם". מפלגת העבודה הייתה תמיד ביטחוניסטית. בזכותם של הביטחוניסטים (ולא האידיאולוגים): בן-גוריון, פרס, דיין, רבין וברק, המפלגה ניצחה.
הלעג השחצני כלפי נתניהו וכלפי אלה שעבורם לקחי השואה והסכנה מפני החיזבאללה והחמאס הם גורם מרכזי בעיצוב דעתם בנושא המדיני ביטחוני.
כישלון מסע התעמולה בנוסח "נתניהו: שש שנים לא עשה כלום" כל אדם בר דעת ידע שזו אמירה חלולה ולא נכונה.
התגובה המזגזגת בפרשת
חנין זועבי. כן לתמוך או לא לתמוך בפסילת מועמדותה בבחירות.
הויתור על פרופ'
אבישי ברוורמן והצגת פרופ' טרכטנברג במקומו כמועמד לשר האוצר. מועמד חסר כל אפיל אלקטוראלי. גם הביקורת הפנימית של כמה חברי כנסת נגד דעותיו לא תרמה אלא הזיקה.
המסע הביקורתי התוקפני שהובילה
שלי יחימוביץ' ומקורביה נגד הקפיטליזם ובעד הסוציאליזם הדמוקרטי הזכיר לרבים מהמצביעים ימי עברו של מפולת כל המפעלים ההסתדרותיים וכישלונות כל המדינות באירופה שניהלו כלכלה סוציאליסטית.
הבטחת הרוטציה ל
ציפי לבני לראשות הממשלה, הייתה מניפולציה ולא אטרקציה. גימיק מגוחך חסר ערך פוליטי אלקטוראלי. גם "ההבטחה" וגם "הויתור" הפכו לנזק.
רוב דוברי המפלגה הפגינו בדבריהם סובלנות אין קץ כלפי הערבים, והעדר סובלנות כלפי המתנחלים הדתיים ומנשקי המזוזות והקמאות. כישלון בשיקול הדעת שלא לשריין מקום לאישיות ביטחונית מושכת קולות כמו
שאול מופז והבטחת שישה מקומות משוריינים לציפי לבני.
ניהול דמוניזציה אישית חסרת תקדים כלפי נתניהו בניסיון להפוך דמותו למפלצת שלטונית כאויב העם.
שורה של דמויות בעייתיות שנבחרו לייצג את המפלגה. דעותיהם של פרופ'
יוסי יונה,
סתיו שפיר.
זוהיר בהלול. ו
מרב מיכאלי, הרחיקו מצביעים מקרב הוותיקים במיוחד.
למרות שהנושאים החברתיים והכלכליים כבשו את כל הכותרות של השיח המפלגתי, במהלך הבחירות, הוכח פעם נוספת שהנושא הביטחוני והמדיני (פלשתינים) קובע במידה רבה את ההצבעה.
שורה של סיסמאות פשטניות לא משכנעות שגרמו יותר נזק מתועלת: מחזירים לכם כסף. קרקע חינם לדירה ראשונה. סייעת שלישית בגני ילדים. אפס קשישים עניים תוך שנה.
השימוש הלעגני הביקורתי המוגזם בכל נושא ועניין נגד "הימין". ראוי להתנתק מהאמירות לפיהן כל מה שמוגדר "ימין" הוא תמיד כביכול כישלון. אסון. חידלון. ריקבון. ואילו כל מה שמוגדר כשמאל הוא תמיד פתרון. נכון. חזון.
במפלגת העבודה, התנחלו מספר רב של פעילי שמאל קיצוני, בעלי דעות מדיניות בנושא הפלשתיני זהות למרצ. הם סיגלו לעצמם את הסיסמה הפוליטית האומרת: "הכו בנתניהו ובימין והצילו את פלשתין ואת השלום" אנשים אלה אשמים בטיפוח העלילה שרק ישראל "אשמה" בהעדר השלום. הם אשמים ביצירת הדימוי השמאלני שמזיק למפלגה. גם חלק מאותם אמנים ואנשי רוח גורמים למפלגת העבודה נזק. ראוי היה להתנתק מהם במקום להתגאות בהם.
