"ההיסטוריה של חוסר רצון לפשרה ופתרון מצד הערבים ב-1947 התקבלה באו"ם החלטה מס' 181, היא תוכנית החלוקה לארץ ישראל, ממערב לנהר הירדן, לשתי מדינות יהודית וערבית.תוכנית החלוקה הייתה האחרונה בסדרת תוכניות ברוח זו, ע"י וועדות שונות שבחנו את הסוגיה באיזור, כמו וועדת פיל מ-1937, וועדת וודהד מ-1938, ועוד קודם לכן הצהרת בלפור שאושרה בוועדית סן-רמו מאפריל 1920.
התגובה הערבית לכל ההצעות האלו עד 1947 הייתה שלילית ואפילו עוינת, ובסופה הביאה למלחמת העצמאות על תוצאותיה שקבעו את גבולות מדינת ישראל, הרבה מעבר לגבולות החלוקה המוצעת, שישראל אגב הסכימה להם בזמנו, ורק הסירוב הערבי - הביא לתוצאה המורחבת של מדינת ישראל עד 1967.
הסירוב המתמשך מאז 1948 עד ימינו אלו, הפלשתינים סירבו לכל הסדר מוצע, מתוך תקווה הזויה כי יוכלו להביס את מדינת ישראל ולשלוט על כל השטח או בחלום הערבי - לגרש את כל הציונים מארץ ישראל.
האידיאולוגיה המיתית הזו, שהיהודים לא שייכים לאזור, נמצאת בתת-הכרה הערבית פלשתינית המונעת מהם כל תקווה ואפשרות להגיע להסכם או הסדר לטווח ארוך או הסכם בר ביצוע.
ממשל ארה"ב והקהיליה האירופית, לא מבינים ולא רוצים כנראה להתעמק בסוגיה, למה מסרבים הערבים להסדר בישראל, מזה יותר מ-60 שנה, למרות הזדמנויות רבות שהיו בדרך משך השנים.
הצעות ברק ואולמרט שלא יחזרו יותר לפי המסורת הפלשתינית, להפסיד, לאחר, לפספס ואחר כך לבכות בנוסח "הנכבה", כך ברחו להם ההצעות הנדיבות של
אהוד ברק לעראפת והצעות אולמרט לאבו-מאזן. הצעות אלו היו מרחיקות לכת תוך מתן והחזר של 90% + משטחי יהודה ושומרון, חלקים מירושלים והסכמים כלכליים וביטחוניים שיכלו להבטיח מדינה פלשתינית לצד ישראל, תוך אפשרות סבירה לשגשוג כלכלי ושקט ביטחוני.
גם עראפת וגם אבו-מאזן סירבו, דחו וברחו. התוצאה אין הסכם - וכנראה לא יהיה בקרוב ושום לחץ בינלאומי לא יעזור בנושא זה.
הכרזות מדינות אירופה על מדינה פלשתינית הכרזות אלה הן וירטואליות וחסרות ממשות בשטח, למרות שיש להם השפעה מסוימת בתחום הדיפלומטי, יחסים בינלאומיים ומעמדה של ישראל בעולם.ישראל איתנה, עיקשת, לא מוותרת - חזרה להבנה אולי חלקית בשלב ראשון ואולי להתנגדות מסוימת, אך סופה של גישה זו לנצח.
ישראל לא יכולה להיכנע ללחצים של מדינות, שלא מבינות את צרכי ישראל, לא מבינות את בעיות באזור, ולכן ראש
ממשלה חזק - ממשלה יציבה עם מדיניות ברורה ויציבה היא פתרון לטווח ארוך.
נתניהו יכול בשקט להציע מדינה פלשתינית בנאום בר-אילן 2 אבל הוא לא יכול לוותר על עקרונות אלה:
1. ויתור על זכות השיבה.
2. ירושלים בירת ישראל (אפשר בלי שכונות הלווין).
3. קו הבקעה - בידי ישראל.
4. מדינה פלשתינית עם רצף טריטוריאלי אבל מפורזת.
5. ללא צבא סדיר ונשק כבד, רק משטרה מוגברת + גופי ביטחון.
6. שליטה ישראלית בים ובאוויר.
7. פיקוח על מי שנכנס לגדה.
8. נתון למו"מ
9. נתון למו"מ
10. נתון למו"מ
יש להניח שהפלשתינים לא יסכימו ולא ישלימו, ולכן מדובר בוויכוח סרק, בשלב זה.
נ.ב.
- כל אלה, ויש רבים, שעדיין חולמים על מזרח תיכון חדש, על אפשרות להגיע להסדר עם הפלשתינים או בלחץ המדינות המתונות כביכול, להירגע, להבין ולהפנים כי בשלב זה אין לנו פרטנר - ולא שותף לטנגו.
- אבו-מאזן, מחזר שוב אחרי חמאס, ויוצא לקרב במוסדות הבינלאומיים, ובכך דוחה לדור נוסף אפשרות להסדר/הסכם.
