ויכוח ברצלונה וטורטוזה
האידיאולוגיה של הכנסייה הקתולית קבעה שאלוהים מאס ביהודים והעביר את המעמד של ה"עם הנבחר" לנוצרים. הנוצרים הם "העם הנבחר" ברוח. הכנסייה הקתולית הייתה מעוניינת בהתנצרותם של היהודים כהוכחה שאלוהים העביר את הבחירה לנוצרים. האמצעי לשכנוע היהודים להתנצר היה הטלת חוקים מגבילים שנועדו להשפילם ולבודדם מהחברה הנוצרית.
בספרד הלכה הכנסייה הקתולית עוד 2 צעדים קדימה כדי להביא להתנצרותם של היהודים. הצעד הראשון היה עריכת ויכוחים פומביים בין רבנים וכמרים כדי להוכיח שהנצרות היא הדת האמיתית והצעד השני היה ניצור בכפייה.
הוויכוח הראשון נערך בברצלונה, ב-1263 והוויכוח השני נערך בטורטוזה, ב-1413/14 בחסות מלכי ארגון.
הרמב"ן, הוא רבי משה בן נחמן (1194 - 1270) ייצג את הצד היהודי בוויכוח ברצלונה והנזיר פאבלו כריסטיאני, יהודי מומר, ייצג את הצד הנוצרי בוויכוח. מינוי של יהודי מומר לוויכוח נועד לשרת שתי מטרות. ראשית כל, לנצל את בקיאותו בתלמוד ובשאר הספרות הדתית היהודית. שנית, לשמש מודל לחיקוי.
כריסטיאני קבע ארבע הנחות יסוד בטיעוניו:המשיח שהיהודים מחכים לו כבר בא, המשיח על-פי הנבואות במקרא הוא אדם ואל, המשיח סבל עינויים למען גאולת האנושות ועם בואו של המשיח כל חוקי התורה והמצוות בטלים ומבוטלים. כריסטיאני הביא ציטטות מהתלמוד כדי להוכיח את טיעוניו. הציטטה המרכזית הייתה שבתלמוד נאמר שהמשיח נולד ביום שחרב בית המקדש.
הרמב"ן סתר אחת לאחת את הנחות היסוד של כריסטיאני והביא פרשנות שונה לחלוטין לפסוקים מהתנ"ך והתלמוד שעליהם הסתמך כריסטיאני. הרמב"ן טען שבזמן שחרב בית המקדש ישו כבר היה מת. חורבן הבית היה כ-60 שנה לאחר מותו. כמו-כן, הוא ביטל את האפשרות שבורא עולם עיבר אישה יהודיה והבן שנולד היה בן אלוהים, כמנוגדת לטבע ולשכל הישר..
למעשה, גבר הרמב"ן על כריסטיאני, אבל הכנסייה פרסמה הודעה שידו של כריסטיאני הייתה על העליונה ואילצה את הרמב"ן לפרסם הודעה המאשרת זאת. חייו של הרמב"ן היו בסכנה לאחר הוויכוח והוא נאלץ לברוח מספרד ב-1267 כדי להימלט ממאסר.
ויכוח ברצלונה היה לנקודת מפנה ביחסים בין היהודים והנוצרים. בעקבות הוויכוח גברו החששות בקהילות ישראל בספרד מהתגברות ההסתה וכתבי השטנה נגד היהודים והיהדות. למעשה, נוצר "מאזן אימה" שאיים להתנפץ בכל רגע.
ויכוח ברצלונה עורר מחלוקת קשה בתוך הקהילה היהודית. המחלוקת נסבה על קביעתו של הרמב"ן שרק החלק המשפטי בתלמוד מהווה חלק מההלכה היהודית ולא האגדות והמדרשים. קביעה זו תרמה להתערערות הביטחון העצמי של היהודים באמונתם ויצרה דמורליזציה. רבני ספרד המודאגים שינו את גישתם להשכלת הדור הצעיר בעקבות המשבר הרוחני. הרב של ברצלונה, הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת, שכיהן כרב בין השנים 1265- 1310, ונחשב לאחד מגדולי חכמי התורה בעולם היהודי כולו, היה מודאג מהשפעת לימודי החול על האמונה הדתית של הדור הצעיר. לכן, הוא קבע איסור ללמוד מדעי הטבע והפילוסופיה לפני גיל 25. הרב הניח שאם הצעירים יעסקו תחילה בלימוד תורה בלבד הם יהיו חזקים דיים באמונתם מכדי להיות מושפעים מלימודים חיצוניים. האיסור לא חל על לימוד רפואה ואסטרונומיה.
למעשה, נוצרו בקהילה היהודית בספרד שתי אסכולות. האחת, הושפעה מהפילוסופיה היוונית והייתה בעלת תפישה רציונאלית בתחום הדתי, והשנייה, העדיפה, לנוכח המצב, לאמץ את העמדה האשכנזית בנוגע ללימודי חול. העילית שבניה רכשו השכלה חילונית העדיפה את האסכולה הראשונה.
חילוקי הדעות הפנימיים ערערו את חוסנה של הקהילה היהודית. ואת יהודי ספרד פקד משבר רוחני. הויכוח השני בטורטוזה ב-1413/14 החמיר עוד יותר את המשבר הפנימי.
אבל, "מאזן האימה" התפוצץ כבר ב-1391 עם גל הפוגרומים שהחל בסיביליה והתפשט לכל רחבי המדינה.
ויכוח טורטוזה 1413/14
בימיו של המלך פרננדו הראשון, ב-1413/14 נערך בטורטוזה, בצפון מזרח ספרד, בממלכת ארגון, ויכוח נוסף בין קבוצה של רבנים יהודים - זרחיה הלוי,אסטריק הלוי, יוסף אלבו, ניסים פרר, מתיתיהו היצהרי - והכומר ג'רונימו דה סנטה פה, יהודי מומר ששמו היהודי היה יהושע הלורקי.
ויכוח זה נערך על-רקע החמרה קשה במצבם של היהודים. אחת התקנות חייבה את היהודים להשתתף בטכסים נוצריים שנערכו בבתיה"כ, וכתוצאה מכך החלו נזירים דומיניקנים לבקר בבתיה"כ ועמם המוני נוצרים. הנזירים ניצלו את המצב כדי להתערב בעניינים הפנימיים של הקהילות והגבירו את המחלוקות הפנימיות. נוהג זה החל עוד לפני ויכוח ברצלונה, אבל, לפני הויכוח עדין הייתה בקהילה היהודית תחושת ביטחון והמועקה הקשה לאחריה, הקלה על מלאכתם של הנזירים. אומנם המלך הסכים להגביל את מספר הנזירים בכל ביקור בבי"כ לעשרה, אבל הנזירים החלו לעשות בבתיה"כ כבתוך שלהם.
גל הפוגרומים שהחל ב-1391 בסיביליה והתפשט לכל הקהילות היהודיות ברחבי ספרד, יצר מצב חדש לחלוטין. ההמון פשט על בתי הכנסת והפכם לכנסיות. כמו-כן נבזזו בתי היהודים, נערות ונשים נאנסו ורבים נטבחו. חלק מהיהודים הצליחו להימלט ולהסתתר, חלק היגרו לפורטוגל וצפון אפריקה, ו-50,000- 100,000 אולצו להתנצר. חלק מהקהילות חוסלו כליל ע"י מעשי טבח או ניצור בכפייה.
לאחר שגל הפוגרומים הסתיים,הוטל על הנזיר וינסנט פרר, שקיימת השערה שהיה ממוצא יהודי, להגביר את הלחץ על היהודים להתנצר. הוא החל לעבור מקהילה לקהילה עם 300 מבני כת הפלגלנטים (שנהגו להכות עצמם עד זוב דם למרוק עוונות), ולהיכנס לבתי"כ עם צלב מורם בידו האחת וספר תורה בידו השנייה ולהפוך את בתיה"כ לכנסיות, תוך הפעלת לחצים על בני הקהילה להתנצר. מעריכים שהוא הצליח להביא לניצורם של 25,000 יהודים. רק בטולדו הוא כפה התנצרות על 4,500 .
ויכוח טורטוזה התקיים על-רקע משבר חמור בקהילה היהודית. הוויכוח היה שונה מוויכוח ברצלונה במספר איפיונים. ראשית כל, הוויכוח היה ארוך ונמשך מפברואר 1413 עד נובמבר 1414. שנית, הפעם לא היו בצד היהודי רבנים בעלי שיעור קומה מרמתו של הרמב"ן. שלישית, קיימת סברה שחלק מהרבנים היו אכולי ספקות לגבי יהדותם עוד לפני התחלת הוויכוח, ועובדה היא שחלקם המירו דתם עוד לפני סיומו של הוויכוח ונכנסו לשירותו של המלך. רביעית, הוויכוח התנהל בנוכחותם של האפיפיור בנדיקטוס ה- 13 ושבעים קרדינלים והגמונים לבושים בגלימות מוזהבות. הוויכוח נערך באולם גדול ומפואר ובנוכחות קהל של נציגים נוספים של הכנסייה, אצילים ועירונים. נספר הנוכחים נאמד בין 1,000 ל-2,000.
האפיפיור קבע שהוויכוח יתרכז בנושא אחד בלבד: הבאת הוכחות מהתלמוד שהמשיח כבר בא. בנאום הפתיחה הכריז האפיפיור שהוויכוח איננו איזו משתי הדתות היא הדת האמיתית, מפני שאין ספק שהיהדות הייתה בעבר הדת האמיתית, אבל הנצרות ירשה אותה.
למעשה, בטורטוזה לא התקיים ויכוח אמיתי אלא הצגה. המומר היהודי הירבה לצטט קטעים מהתלמוד, כביכול, כדי להוכיח את טענותיו, אבל סרב לאפשר לרבנים לבדוק את אמיתות הציטוטים. כמו-כן, לא ניתנה לרבנים אפשרות לתאם עמדות. הציטוטים היו, כמובן, מעשה זיוף. המומר התייחס לרבנים בזלזול ובחוסר כבוד, והיטיב לנצל את חילוקי הדעות בינם לבין עצמם לגבי סוגיות הוויכוח. חיולקי הדעות בין הרבנים נוצלו היטב ע"י ג'רונימו דה סנטה פה, כדי לזרוע ביניהם בלבול ומבוכה. עוד לפני תום הוויכח הופצו שמועות בכל רחבי ספרד שהצד היהודי הפסיד בוויכוח והדמורליזציה בקרב הציבור היהודי גברה עוד יותר כאשר התברר שהרבנים שהשתתפו בוויכוח המירו את דתם.
בעקבות הוויכוח חלה הידרדרות חמורה במצבם של היהודים. האפיפיור בנדיקטוס ה- 13 הוציא ב-1415 בולה שכללה 12 סעיפים בהם נוסחו כל ההגבלות החלות על יהודים. היה זה אישור מחדש של כל ההגבלות שהוטלו בעבר ולא תמיד נאכפו או אף בוטלו. נאסר על יהודים לשאת משרות ציבוריות, לגור עם נוצרים או לאכול עמם, ונאסר על נוצרים לקנות מיהודים או למכור להם. לכל קהילה הותר לקיים בית כנסת קטן אחד ונאסר עליהם לתקנו או לבנות בנין חדש במקומו. כל ספרי התלמוד נאספו ונשרפו, נאסר על יהודים להחזיק ספרות אנטי- נוצרית וכל היהודים מגיל 12 חויבו להשתתף בשלושה טכסים נוצריים בשנה.
כתוצאה מה"נצחון" המוחץ של הנצרות בוויכוח והבולה האפיפיורית היו היהודים חשופים להתקפות ולפגיעות בנפש וברכוש. הנזיר פרר, שהועמד עוד קודם לכן, ע"י הכנסייה בראש מבצע להמרת דת, הגיע לטורטוזה מיד עם סיום הוויכוח, וניצל את המבוכה הקשה בקרב היהודים ואת הדמורליזציה בשל המרת הדת של הרבנים. הוא הפעיל לחצים כבדים על בני הקהילה, ולמעלה מ-3,000 לא עמדו בלחצים והמירו דתם.
כך התקיים הפסוק: "מהרסיך ומחריביך ממך ייצאו".
