סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של מאבק איתנים בין פרעה, בן אל השמש שנודע כאל שברא את עצמו, לבין משה, אהרון ומרים, שלוחם של אלוהי העברים, בורא
שמים וארץ ויוצר האדם בדמותו. המאבק הזה לא היה מיתולוגי. הוא לא ניטש על השליטה בעולם. הוא ניטש על רעיון. על האידיאה המכשירה או הבולמת את קבלת העיקר כי כל בני האדם הם צאצאי האדם הראשון שנברא בצלם אלוהים שהעניק להם את החרות כזכות יסוד ואת הבחירה החופשית בין טוב לבין רע המשולה כבחירה בין החיים לבין המוות, והטיל עליהם, ועליהם בלבד, את האחריות לנגזר מבחירתם.
מצרים הייתה הזירה. המלך מימש בה את אמונתו הפוליגנטית לפי מושגי היום, שאמרה כי העם העברי אינו צאצא של האדם שהוריש את זכותו לחרות לעם המצרי, כי בכלל יש היררכיה מאושרת בחותם אלוהי מקדם, על פיה יצר הבורא אנשים שונים במראם, בקומתם, בצבע עורם, בתבונתם, בזיקתם לאמנויות, למידות, לאומץ הלב, לנרפות, לאדנות ולמלוכה, לנחיתות ולעבדות. החלוקה אינה פתוחה לשינויים על-פי בחירה. היא מולדת. יש בני אדם שנולדו עם תכונות המכשירה אותם למשול בזולתם, ויש בני אדם שהוכשרו על-פי טבעם לקבל על עצמם עול מלכות רודיהם. האלוהים ששלוחיו אמרו בשמו כי כל בני האדם שווים ושזה הוא רצונו ניצב מזה, ומזה ניצבו אלי מצרים, שבנם פרעה אמר, כי בני האדם נולדו אדונים או עבדים, ושזה הוא רצונו.
על-פי מה שאנו מסובים לילה אחד, באותה שעת ערב סביב לאותה קערה, ובידינו אותה הגדה בה מאירים אותן אותיות ואותן עדויות והודיות ושירות - הסיפור הוא שונה. הוא סיפור של פדות לאומית מן הגולה הראשונה, סמל לכל דור ודור בו
"...עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" (נוסח ההגדה), שיש לו ללא ספק גם הצללה אוניברסאלית אבל מלכתחילה הוא סיפורו של העם היהודי, ואולי בעיקר סיפור של האל הנאמן להבטחה שהבטיח לאברהם אוהבו לעשותו לגוי גדול ולהוליכו מ
"וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו,י"ג) אל סיני, ".... בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת-הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה" (שמות ג',י"ב) ו "אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת-יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ" (במדבר י"ד,ל'). אבל ככל שהדבר אולי מתמיה, הסיפור בנרתיקו הלאומי, הוא קודם כל אוניברסאלי, סיפור של התנגשות טיטאנית על ביצור החרות כערך עליון.
כמו הרעשת ריכוך המקדימה את ההסתערות הסופית על היעד, שחרור העבדים העברים, נוחתות מכות מצרים על פרעה וסודקות את הפלדה הכבדה בה הקיף את חדרי ליבו שלא יכלו להכיל את רעיון השחרור של אומה שלא באה לדידו לעולם אלא כדי לשרתו. הוא גם לא ידע את האלוהים וגם האמין שהוא עצמו ברא את החלוקה בין האדון לבין האמה. לולי רצה האלוהים שאינו קיים בשעבוד עבדים מגזירה לבני חורין מחסד, לא היה בורא לא את אלה ולא את אלה.
לכאורה היה לפרעה על מה לסמוך. את עידן יוסף ראה כאפיזודה, אולי אפילו כביטוי להכרת הטוב שחבו קודמיו לאיש המצליח הזה שהקדים שבע שנות רעב בשבע שנות צבירת שפע מדהימות שהצילו את מצרים מגווע בהמון בעריה ובכפריה מוכות החמה. שלמו ימי הגמול לעברים. הם הלכו רחוק מדי. הם התערו בגושן והייתה סכנה כי ישכחו מאין באו, עד לאן מותר להם ללכת, ולמי הם חייבים דין וחשבון. הם
פרו ורבו בימי רווחתם בגושן עד שהוא חשש פן ירבה עוד ועוד
"... וְהָיָ֞ה כִּֽי-תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם-הוּא֙ עַל-שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם-בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ" (שמות א',י'), כי יבחרו להיות עבדי האויב המנצח, ועם אבדן הקניין או הרכוש הזה תיפגע כלכלתו הנשענת על עבודה זולה פגיעה אנושה. העינויים היו בחינת מכת מנע מפני הסכנה כי עבדיו יחושו משוחררים לבחור באדון אחר.
הוא חזר והשתלט על העברים כאיש השב לתבוע בעלות על קניינו. הוא הפשיט אותם מתפנוקיהם שבר את רוחם והעביד אותם בפרך. בלי לוותר על העבדים הזכרים כמשאב, הוא ציווה על המיילדות המצריות להשליך את בני המעמד העברי השליט ליאור. מותר היה לו. מותר היה להן. התיאולוגיה הגדירה את המצרים כאדונים ואת העברים כקניין. החוק מתיר לבעל הקניין לעשות בו כרצונו. אבל המיילדות שיילדו את העבריות הכירו דרכן את האלוהים ויראו אותו יותר מיראו את אלוקי מצרים.
"וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת-הַיְלָדִֽים" (שמות א',י"ז). הן מרדו. הן קיימו והזינו בסתר את הילדים שנועדו לטביעה, וַתְּחַיֶּ֖יןָ. כנגדן התיר המלך את דמם של כל בני העברים והפקיר את גורלם לשנאת האחר המצרית
"וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל-עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ"(שם,כ"ב). הייתה זעקה. "וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מִן-הָעֲבֹדָ֖ה" (שם,ב',כ"ג). אבל פרעה לא שמע את התביעה "חירות"! לא הייתה.
העבדים בכו על מר גורלם כעבדים, לא על שעבודם. רק האלוקים ידע מה שפרעה לא יכול היה לדעת. נאקת בני ישראל הייתה צלילו של גונג החרות שהוצב במרחב מאות שנים ארוכות לפני כן בברית בין הבתרים, אבל
"וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים", רק אלוהים, לא ישראל, לא פרעה, "וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-בְּרִית֔וֹ אֶת-אַבְרָהָ֖ם אֶת-יִצְחָ֥ק וְאֶֽת-יַעֲקֹֽב" (שם,כ',ד'). ישראל לא זכרו. הם נאנקו על ההווה. הם היו מנוגבים מכל תודעה של בני חורין. אם היה להם עתיד הוא היה עתיד של הקלה על הלחץ שהמצרים לחצו אותם. לא חרות. באין לחרות עתיד, אין לו גם עבר. לא יכול להיות. לא היה לפרעה יסוד לחשוש כי עבדיו יודעים חרות מה היא. האם כאבו. לא נכספו אלא לשכך את הכאב. הם לא נולדו לכיסופי גאולה. הגן הזה לא הושתל בנחותי אדם, במי שכונה לימים, בימי העבדות השחורה בארצות הברית, An Enslavable Race, גזע שתכונותיו מכשירות אותו לשעבוד.
המשנה (פסחים י') המניחה את התשתית התוכנית והצורנית של ההגדה אומרת כי סיפור יציאת מצרים
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", "שמספר איך היינו לפני שבא אברהם כופרים ומשתפים, ובחרנו ה' לו לנחלה" (פירוש המשניות של הרמב"ם). התלמוד חוקר לדעת גנות זו שלא פורשה מה היא. "רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו" (פסחים קט"ז,א'). דברי רב, עבודה זרה, הם מעבר לכל תמיהה. אבל דברי שנואל, עבדות, תמוהים. עבדות היא כפיה, היא אונס, היא אסון לא בחירה, לא חטא, היאך הוא קורא לה גנות? אין זאת אלא מפני שאפילו הנורא בשעבודים לא הצית בעברים גחלת של שבועה להיאבק על חרותם.
כל שרצו היה עבדות נאורה, וקשה, לדידו של שמואל, גנות זאת מגנות עבודה זרה. לא ישראל נאבקו על שחרורם. האלוהים נלחם להם במצרים. קווי התיחום של המערכה הזאת היו ברורים בעליל. הם נזקקו לנביא, לא למצביא. פרעה האמין באמונה שלימה כי התביעה לשחרור היא כפירה,גם באלוהי מצרים גם בשכל הישר. בשכל הישר, מפני שאלוהי מצרים ברא את העברים להיות נתיני קניין, רכוש, ובהגדרה אין רכוש יכול לשאוף לחדול להיות רכוש. משה היה נביאו של האלוהים שקבע כי מאז, מעולם, מלכתחילה ובדיעבד,
"כִּֽי-לִ֤י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם..." (ויקרא כ"ה, נ"ה), "ולא עבדים לעבדים", (קידושין כ,ב, ב'). הם אדם, לא רכוש.
יחזקאל הנביא (פרק ל"ד,ל'-ל"א) מיטיב, דורות מאוחר יותר, לתת ביטוי לעמדה האלוהית במאבק הזה,
"אֲנִ֧י ה' אֱלֹהֵיהֶ֖ם אִתָּ֑ם וְהֵ֗מָּה עַמִּי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל... וְאַתֵּ֥ן צֹאנִ֛י צֹ֥אן מַרְעִיתִ֖י אָדָ֣ם אַתֶּ֑ם אֲנִי֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם". אבל פרעה, גם אחרי מכות הריכוך הקשות שניתכו עליו, אינו מוכן לוותר על קניינו. אלוהים איננו אלא טוען זר לבעלות על רכוש שאינו שלו. המלחמה איננה על אידיאה. על חרות או כל כיוצא עניינים מפוקפקים וחסרי שחר כאלה. הוא על כסף! הוא לא ייכנע!
"וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה, מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת-יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת ה' וְגַ֥ם אֶת- יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ" (שם ה',ב'). הרשב"ם, רבי משמואל בן מאיר, יורד לסוף הרציונל הפרעוני ומפרש דבריו "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל - שהם עבדיי מארצי לעובדו? מה חלק יש לו בעם הזה שיעבדוהו"? אלוהים הוא לא מכאן. עבדי בארצי הם לא משם. אם הוא קיים בכלל, אלוהיכם זה, הוא תובע תביעה לא הגונה. ואתם, משה, ואהרון ומרים, אתם שלוחי אי-צדק משווע.
המאבק על הגאולה נערך בשתי שפות, שפת ישראל כקניין, שפת ישראל כאדם. ישראל עצמו, שקוע בייסוריו ומוכה ייאוש בכאביו, אינו מתייצב כתובע את חרותו. פרעה מושל במצרים, מולך בארץ, ואלוהים רחוק, בשמים, וגם בשמים,לדידו, אין הוא יודע אותו. אלוהים, המבין כי פעולת הריכוך של המכות עד הנה לא הייתה מכריעה, דובר אז אל משה ומבטיחו כי העיקר, המאבק על החרות, נמשך ויוכרע
"וַיֹּ֤אמֶר יה' אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ" (שמות ו', א') עיקר זה בכפל לשון הוא בא, בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם, אחת, וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ, שניים, הנשמעים כהד, לאחת. כל כפל לשון צריך הבהרה. הפסוק מודיעו למשה כי המכות תכפלנה עונשו של פרעה. חרף רצונו להנציח את עבודת הכפייה של העברים, הוא יוכה עד שלא יוכל לעמוד עוד, ייכנע, יאמר להם לכו, ו"יְשַׁלְּחֵ֔ם" מעל פניו.
אבל הם לא ילכו. הם יפחדו להסתכן בעול החרות. הם יתקנו את שהייתם בגולה בק"ן טעמים. לפרעה ירווח אפוא. העולם ישכח כי הוא אולץ לשחרר, ויראה בו מעתה חסיד אומות העולם שבחר לקרא דרור לעבדיו אך מאהבתם אותו ביכרו היהודים המשוחררים את מלכותו על פני מלכות סיני שבמדבר. או אז תתגברנה המכות ותאלצנה אותו לוותר על התואר ההזוי של מלך חסד שנפל בידו, ולא תהיה לו הצלה אלא בגירוש היהודים בל כורחם.
אין כפל לשון בבשורת עונשה של מצרים. יְשַׁלְּחֵ֔ם, בעל כורחו של פרעה. יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ, בל כורחם של ישראל. מצרים בלי יהודים שעובדים בכפיה היא עונש גדול. מצרים בלי יהודים שעובדים מרצון היא עונש שונה, כפול ומכופל.
אך לא עונשם של המצרים הוא לב הליבה של סיפור יציאת מצרים.
לב הליבה הוא סיפור לידתה של החרות כהשראה שחצתה את אוקינוס הדיכוי של האדם ביד אדם ולא עמדה ולא לאתה גם כאשר המסע הזה שעודנו נמשך בים שעדיין לא יבש ולא תם ארך ואורך דורות הרבה כל כך. הרופא- הפילוסוף- ההוגה האנגלי ג'ון לוק (1632-1704), הורה בתיאוריית הזכויות שלו כי לכל בני האדם זכות מולדת ל
"לחיים לבריאות, לחרות ולקניין- "Possessions. מן "ההצהרה בת האלמוות" בחוקה האמריקנית (1776) נשרה התיבה קניין לנשייה. הפסוק
"זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ" (בראשית ה',א'), הפליג על סיפונו של סיפור יציאת מצרים, ופרק ברציפים את ההשראה להצהרה על זכויות האדם כאדם ולא כקניין
"כל בני האדם נולדו שווים וזכאים לחיים, לחרות, ולחתירה לאושר". הסיפור היהודי הגדול הוא
ש"חג חרותנו" הוא חג ניצחונה של החרות כאידיאה על האמונה האובססיבית העיקשת בזכות הקניין של האדם על האדם. הקרב לא תם. העבדות שרדה את פסילתה. היא סירבה ליתום גם בקרב המאמינים באלוהי השמים והארץ שהביס אותה. פעמים נכנעה להתרסן, פעמים בעטה להשתולל. אבל סוף דבר היא נתגנתה בעולם כולו ואינה קיימת עוד אלא תחת חסותו של החטא.
יציאת מצרים הייתה לאבוקה שהחרות הניצבת בשערי הכניסה לאנושות כולה נושאת בגאון ומציתה לבבות. ועדיין הצניעות מחייבת. זכינו. אבל בהגדה עצמה אנחנו מודים
"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.......וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"..... (נוסח ההגדה על פיי מחזור ויטרי).
