משבר ביחסי ישראל-ארה"ב? לא כצעקתה!

מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה שאינו כל יכול מייצגת מיעוט בציבור, תקשורת, ממסד ביטחוני ותעשייתי ובקונגרס בארה"ב, במיוחד בכל הקשור לישראל ואירן. לכן, למרות המשבר ביחסי נתניהו-אובמה, יש שתוף פעולה חסר-תקדים בין ישראל לארה"ב.

לדוגמה, כ-250 חברות ענק מארה"ב מפעילות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל - מקור לטכנולוגיות חדשניות המשפרות את התחרותיות, היצוא והתעסוקה בארה"ב. מאות מפעלי התעשיה הביטחונית בארה"ב נהנים משדרוג יומיומי של מוצריהן על-ידי ישראל - שהיא מעבדה בתנאי קרב - המעבירה להם לקחי שימוש, תחזוקה ותיקונים. ישראל מספקת לארה"ב יותר מודיעין מכל מדינות נאטו יחדיו. תורות הלחימה של צבא ארה"ב מבוססות על הניסיון הישראלי. יחידות הצבא האמריקני מתאמנות בישראל - בדרכן לעירק ואפגניסטן - על-ידי מומחים ישראלים ללוחמה בשטח בנוי, מול מטעני-צד, מכוניות תופת ומתאבדים.

למרות המתיחות ביחסי אובמה-נתניהו, יחסי ישראל-ארה"ב הפכו לכביש דו-סטרי סואן לתועלת הדדית, העולה בחשיבותו לארה"ב עקב הקיצוץ הדרסטי בתקציב הביטחון האמריקני ופינוי הצבא האמריקני מעירק, אפגניסטן ותימן.

אובמה מטיח בנתניהו ביקורת עזה בהקשר הפלשתיני. אבל האינטרסים האמריקנים ויחסי ישראל-ארה"ב חורגים בהרבה מההקשר הפלשתיני, שאינו שחקן מרכזי בעיצוב המזרח התיכון וליבוי הצונאמי הערבי והאירני. הפלשתינים אינם זוכים למשאבים - אלא למלל - ממדינות ערב, הרואות בהם גורם חתרני, טרוריסטי ומושחת על-רקע תקדימים במצרים, סוריה, ירדן, לבנון, כווית, עזה והרשות הפלשתינית.

אמנם יחסי אובמה-נתניהו הם במסלול התנגשות, אך הקונגרס האמריקני - הנציג האותנטי ביותר של הציבור, שקול בעוצמתו לנשיא בכל התחומים ומאגף את ממשלת ישראל מימין - תומך שיטתי בהרחבת שתוף הפעולה עם ישראל. למרות התנגדות נשיאי ארה"ב, הקונגרס הביא להפסקת המעורבות הצבאית בווייטנאם, אנגולה וניקרגואה, לקריסת המשטר הלבן בדרום אפריקה, להגירה חופשית מברה"מ, לקיצוץ כנפי קהיליית המודיעין בארה"ב, להעמקה דרמטית של שתוף הפעולה עם ישראל, להטלת וטו על גינוי ישראל במועצת הביטחון באו"מ ב-2011, ולשחרור התקציב למימון סוללות "כיפת ברזל" ב-1 לאוגוסט 2014. הקונגרס יכול ליזום מדיניות וליירט, להשהות ולשנות מדיניות נשיאותית בתחומי פנים, חוץ וביטחון.

היחס המיוחד כלפי ישראל אינו נובע מהנשיא, אלא מתחושות הציבור ומיסודות ערכיים שהונחו על-ידי המתיישבים הראשונים ב-1620. הם עזבו את "מצרים המודרנית" (בריטניה), חצו את "ים סוף המודרני" (האוקיינוס האטלנטי) והפליגו ל"ארץ המובטחת המודרנית" (ארה"ב). ב-2015 ניצבים פסלי משה רבנו ולוחות הברית באולמות בית הנבחרים ובית המשפט העליון בוושינגטון ועל מדשאות בנייני הקונגרס של טקסס ואוקלהומה. למאות אתרים בארה"ב שמות תנ"כיים.

אימוץ מדיניות אובמה מחייב התעלמות מכישלונותיו הסדרתיים: הפקרת מובארק, עוינות כלפי סיסי וחיבוק "האחים המוסלמים"; "אין טרור איסלאמי"; הפיכת לוב לחממת טרור מובילה; רוח גבית להשתלטות אירן על עירק, תימן, סוריה ולבנון; התעלמות מהרקורד הטרוריסטי, אפוקליפטי, אימפריאליסטי ואנטי-אמריקני של אירן; הכלה ולא מניעת אירן גרעינית; איבוד האמון של מנהיגי ערב פרו-אמריקנים; כתישת כוח ההרתעה של ארה"ב; וכו'. הליכה לקראת אובמה תביא אולי לרגיעה במתקפת הבית הלבן, אך תסכן בוודאות את קיום ישראל.