מנשקי המזוזות

שלוש מצוות קיבל עם ישראל טרום מעמד הר סיני. המצווה הראשונה הייתה מצוות ברית המילה - אותה קיבל אברהם אבינו, ואילו יצחק אבינו קיימה למהדרין (לאחר שמונה ימים). המצווה השנייה הייתה מצוות המזוזה, שאותה קיבל עם ישראל ערב מכת הבכורות והשלישית הייתה מצוות התפילין שאותה קיבל העם לאחר יציאתו ממצרים, ולפני מעמד הר סיני. אבל מצוות המזוזה היא המצווה הראשונה שקיבל עם ישראל כעם, בעוד שמצוות המילה הייתה נחלת יחידים, לפני התהוות העם ובה שותף גם ישמעאל.

ההבדל בין מצוות המזוזה למצוות התפילין נעוץ בהידור. אלה שקיבלו את מצוות המזוזה קיבלוה לא רק כמצווה ישראלית ראשונה כעם, אלא היו מהודרים גם כמקבליה. ערב מכת הבכורות נותרו בעם ישראל ה"חמושים" בלבד: אלה שהיו חמישית העם שרצה לצאת ממצרים ולקיים את מצוות ה' ואילו שאר ארבעת החמישיות הומתו ע"י ה' בשלושת ימי אפילת מכת החושך משום שסירבו לצאת ממצרים.

יתרה מכך, אלה שהיו מקבלי מצוות המזוזה היו גם אלה שה"ערב רב" לא נטמע בהם, שהרי אותו ה"ערב רב" יצא עם בני ישראל רק לאחר מכת הבכורות והיד החזקה שלה. כלומר, אלה היו בני ישראל הטהורים באמת - יותר מהעם שסבל את הנגישות המצריות, ואפילו יותר מאלה שעמדו על הר סיני ( שבקרבם היה ה"ערב רב"). לפיכך נטבעה בהם מצוות המזוזה באופן כה עמוק. לעומת המילה - סימן שיהודי שומרו מעין כל, ולעומת התפילין, שאותה רואים על יהודי רק מספר מוגבל של אחרים, הרי שמצוות המזוזה היא המהודרת באמת ואותה רואים כולם על כל דלת יהודית ברוב הדרת עם ומלך.

בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. אלה הם ארבעה בנים שקיום המצוות מהם והלאה והם דורשים הסבר ברור לקיום המצוות שלהם. אבל אחד מהם שונה ואותו ההגדה דוחה עד כדי "הקהה את שיניו". זהו הרשע ולא לחינם הוא קרוי "רשע". ההבדל בין הרשע לשלושת האחרים (חכם, תם ושאינו יודע לשאול) הוא בעצם העזתו, כבן-ישראל, לומר על מצוות עצמו שלו "מה לכם"? בכך ההגדה קובעת כי "הוא הוציא את עצמו מהכלל".

לא לחינם מגיע יהודי לדרגה הפחותה שבה הוא מוציא את עצמו מהכלל. הניצוץ היהודי מועבר מדור לדור והוא בוער ודולק גם אם זו אש קטנה, אבל מי שמוציא את עצמו מהכלל ספק אם בוער בו הניצוץ, ומכאן ספק אם ישראל הוא. אלה אשר קיבלו את מצוות המזוזה עדיין הם בבחינת רוב רובו של עם ישראל. המזוזה קבועה - למען יראו ויראו, גם בבתי היהודים החילוניים, אצל גם אצל לא מעט רפורמים וקונסרבטיביים, ואפילו אצל מתבוללים. אבל אלה שהמזוזה היא עבורם נטל והם לועגים לנישוקה הרי שדינם כשל הרשע מההגדה, הם הוציאו עצמם מכלל ישראל ובוודאי שלא היו מאלה שאבות אבותיהם קבלו את מצוות המזוזה ערב מכת הבכורות.

בחיי הספקתי לראות חילוניים גמורים, ואפילו קומוניסטים, בין מנשקי המזוזות, ואפילו בסתר. ראיתי לא מעט יהודים שהתביישו שיראום שכניהם הגויים במזוזתם ולכן קבעו אותה בתוך ביתם: מהצד השני של הדלת. אבל הם בכל זאת קבעו אותה. מי שמנשק את המזוזה הזו אינו רק מכוון לנשק קלף קדוש אלא מנשק את הסימן לגאולתו ממצרים. אבל אלה הלועגים ל"מנשקי המזוזות" הם אלה שלא היו בגאולה הזו, ערב מכת הבכורות, ועל כך רומזת ההגדה על הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל".

גרבוז, סובול וחבריהם לא היו עימנו במצרים וכל התנחלותם בארץ הקודש היא מעשה קולוניאליסטי ותו' לא. ולכן יש להקהות נגדם את שיננו. כאשר כולנו נקרא על "ארבעה בנים דיברה תורה", הרי שבהזכירנו את הרשע יש לכוון עליהם.