כששי זרחי מדבר על הלכה, אפשר לזהות בעיניו איזה זיק קטן, ניצוץ. אותו ניצוץ שהופיע, מן הסתם, בעיניהם של יהודים דתיים שעסקו בהלכה במאות השנים האחרונות, מתנוצץ אצל זרחי אחרת. כבר כמה שנים שזרחי, בן קיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל, ממנהיגי קהילת התפילה "ניגון הלב" שבקיבוץ ומהדמויות הבולטות בהתחדשות היהודית בישראל כיום, חולם על כינונה של הלכה חילונית. הוא מדבר בפאתוס על חברה של מחויבות, על מערכת כללים ותקנונים שנבנית בבתי מדרש ומונחלת בקהילות השונות; הוא מדבר על יהדות שמחוברת לחיים, שלבה לא פסק מלפעום - בניגוד, כך הם טוען, ללבה של ההלכה האורתודוקסית. "האורתודוקסיה שומרת על החיים של פעם", הוא אומר. "מה שמעניין אותי הוא איך התורה ממשיכה לחיות היום. איך היא רלוונטית לחיים? איך היא מדריכה אותם?", כך הוא שואל, ובקולו תקווה לא מסותרת.
החיפוש אחר ההלכה, מודה זרחי, החל במשבר. "זה הגיע מתוך תחושה שהציבור שאני חי בו, שמנסה במאה ועשרים השנים האחרונות לבנות חיים תרבותיים שיש להם עמידה לאורך זמן, לא הצליח במשימתו. כל פעם מנסים לבנות משהו חדש, אך הוא מתפרק. אני חושב שהדבר שחסר בתרבות החילונית הוא מנגנון הלכתי, משהו שייצור מחויבות, שיקיים דיון עמוק בשאלה כיצד ראוי לחיות.
"בכל חברה יש יסודות הלכתיים, נורמטיביים, ובתרבות היהודית זה מופיע ביתר שאת: הנבדלות של התרבות היהודית מאחרות נעוצה בכך שהיא לא מסתפקת בתודעות ובמחשבות, אלא חותרת אל המימוש, אל ההלכה למעשה. יש הרבה יהודים בישראל שמחפשים את היסוד הנורמטיבי בחייהם, אך המציאות האורתודוקסית לא מדברת אליהם. איך יוצרים את המחויבות ההלכתית הזו מבלי לקבל את עסקת החבילה של העולם האורתודוקסי? איך עושים את זה באופן שבו ההלכה תהיה רלוונטית מצד אחד, אך רצינית ועמוקה מצד שני, כזו שלא נכנעת לגחמות ולטרנדים?"
ההלכה עבורי היא ביטוי של חברה", אומר איתמר לפיד, גם הוא איש עמק יזרעאל, המכהן כמנכ"ל רשת קהילות ההתחדשות היהודית בישראל. "ההלכה לוקחת את הרעיונות הנשגבים ומורידה אותם לפרקטיקה של חיי היומיום. כמו החיים, גם ההלכה היא דינמית. ההלכה הישראלית שאני מדבר עליה מתייחסת לציונות כאתגר שלא מומש עד הסוף. כמו שהציונות עשתה 'מדרש' למושג 'ארץ ישראל' ולשפה העברית, כך צריך להיעשות גם לגבי ההלכה.
"השאלה היא לא אילו שינויים ייעשו בשולחן ערוך, האם מותר לנסוע בשבת או לא ולמי אסור לתת תעודת כשרות. כל השאלות הללו הן שאלות שהשיח הישראלי הרדוד בחר לראות בהן כמייצגות את ההלכה, וכך לקטלג אותה בצורה מסוימת. אני רואה את ההלכה כגורם שמכוון את החיים שלנו, על כל הרבדים שלהם. בכל אלפיים שנות הגולה ההלכה לא נדרשה להתייחס לשאלות של כלכלה, חברה וניהול מדינה. קח את הסוגיות שמטרידות את החברה הישראלית: האם הושמעה בהן אמירה הלכתית כלשהי? האם שמענו דיבור הלכתי בסוגיית המסתננים בדרום תל אביב, בשאלת המדיניות הכלכלית של ישראל או בשאלת שחרור המחבלים?"
אחת הדוגמאות שמספק לפיד לתחומים שבהם ההלכה הישראלית תאמר את דברה היא פרשת הסתבכויותיו הפליליות של
אריאל שרון סביב 'האי היווני'. היועץ המשפטי לממשלה דאז,
מני מזוז, כתב בחוות דעתו כי אין מקום להפעלת סנקציה פלילית בפרשה, אך חשוב שיהיה דיון ציבורי בשאלה האם אדם כזה ראוי להתמודד בבחירות. "מזוז לא אמר איפה צריך להיות הדיון, אבל הוא הצביע על החוסר הזה", אומר לפיד. "המשפט הפלילי מגיע לרמה מסוימת, בעוד הדיון ההלכתי ממשיך הלאה, למחוזות אחרים. זהו דיון אחר, שעוסק בשאלות של ראוי ולא ראוי. את זה אין לנו כיום".
במהלך השיחות עם זרחי ולפיד עולה שוב ושוב שמו של חיים נחמן ביאליק. במסתו "הלכה ואגדה" (1917) תובע המשורר מהדור החדש בארץ לקבל על עצמו מחויבות הלכתית, אך לא כשיבה אל השולחן ערוך. "השאלה שהעסיקה את ביאליק הייתה איך החלוצים שבנו את הארץ יגבשו את היסוד ההלכתי בחייהם", אומר זרחי, "הוא ידע שההלכה הזו צריכה לינוק ממסורת הדורות ולא יכולה להמציא את עצמה מחדש, אך מצד שני הוא ידע שזה לא יכול להיות השולחן ערוך.
"ביאליק הבין שהטוטאליות של ההלכה, שעוסקת בכל נקבובית בחיים הפרטיים, לא מתאימה לעולם החדש. הוא חשב על עמודי הלכה: עמוד אחד שעוסק ביחסי עבודה, בצדק חברתי, ביחס לזר, ועמוד נוסף של קדושה, שמחובר לשבת ולחגים. זה מה שאני מחפש: הלכה שיהיו בה יסודות של רציפות אך גם של חידוש הכרחי, מסוג החידוש שתורת ארץ ישראל אמורה להביא איתה. מה שנוצר כאן הוא אורתודוקסיה שממשיכה את החלקים הגלותיים, שלא חיה את ההזדמנויות שהחיים הריבוניים בארץ ישראל מזמנים. המשמעת ההלכתית בחיים הישראלים יכולה להיות הרבה פחות טוטאלית ופחות נבנית על גאווה של חומרות כמו בתקופת הגלות. חלק ממה שהחרד"ליות בונה זה גאוות יחידה יהודית על חומרות, ועל הבדלה מן האחר - בעיקר הנוכרי. זו פעולה גלותית במובן העמוק. בהלכה של גלות מושם דגש רחב על אחדות ולכידות, ועל החמרות כריאקציה להתבוללות, למשל. אנחנו עם פוסט-טראומתי בהרבה מובנים. אנחנו רדופים על-ידי הצל של אושוויץ, ועל-ידי האויבים שלנו כיום. נגזר עלינו לעבור תהליך ארוך של השתחררות מהטראומה הגלותית הזו, וזה בא לידי ביטוי גם בהלכה".
הבחירה לעסוק בהלכה ישראלית היא קפיצת מדרגה בבתי המדרש של ההתחדשות היהודית, שעד כה נמנעו מלגשת אל התחום הזה והעדיפו לעסוק בתחומים 'רכים' יותר. לפיד מודע למצב הזה וכואב אותו. "יש כיום כמה עשרות קהילות בישראל שלומדות יהדות, עוסקות בתלמוד ובמקורות אחרים, אך לא יוצרות הלכה. אני חושב שיש החמצה גדולה בכך שהחילונים מוותרים על התחום ההלכתי ומוסרים אותו לידיים ארכאיות, מיושנות ולעתים גם מסואבות. צריך לחזור אל ההלכה, וזה ייעשה רק דרך לימוד רציני ומעמיק. הלכה היא לא דבר שנכתב על-ידי ועדה מסודרת, אלא דבר שנוצר תוך כדי לימוד משותף, תוך כדי דיון, כאשר החומרים הם כל חומרי המסורת שההלכה עסקה בהם בכל הדורות. יש כוחות מאוד רציניים בחברה שיכולים לעסוק בזה, וצריך לעודד אותם".
זרחי ולפיד חולמים על לימוד בית מדרשי ששותפות בו דמויות מן העולם הדתי ומן העולם החילוני. כל משתתף מביא איתו אל הדיון את המטענים התרבותיים והרוחניים שלו. "הדיון צריך להתחיל מן הנאמנות של כל אדם למורשת שלו", אומר זרחי, "רק משם אפשר להתחיל. אני לא יכול לצפות מאדם שגדל על השולחן ערוך שיפסיק את מחויבותו. אני גם לא מאמין בזה. אני מאמין בתהליכים הדרגתיים ועמוקים. אך אני כן סבור שכל אדם צריך לבחון, באומץ לב, את המקובלות. על כולנו לבדוק מחדש את הדברים שאנחנו חיים אותם, ולשאול מה רלוונטי ומה נגרר איתנו כל כך הרבה שנים ונשאר איתנו רק מתוך חרדה".
גם לפיד לא מצפה ששותפיו הדתיים לשיח ההלכתי החדש ינטשו את פרטי ההלכה שלהם הורגלו. "לא צריך לנטוש את הלכות חימום השניצל בשבת", הוא אומר בחיוך, "אך כמה פעמים מוזכרת השבת בתורה, לעומת אהבת הגר? אהבת הגר מוזכרת שלושים ושש פעמים. כמה מקום תופסת השבת בשיח הציבורי וכמה מקום תופסת אהבת הגר? אני לא אומר שצריך לעשות 'אתחול מחדש' לכל עולם ההלכה, אבל אני כן מדבר על יצירה של משהו חדש, ישראלי, אחר. הניסיונות שלכאורה נעשו בכיוון הזה היו מאוד לא מספקים. קח למשל את אמנת גביזון-מדן. למעשה, זו אמנת פשרה. הרב האורתודוקסי מוכן להיפגש עם השופטת ההומניסטית, וביחד הם יתפשרו על כשרות ועל נסיעה בשבת. זו לא יצירה הלכתית בעיניי. לא על זה אני מדבר".
לחלום של זרחי שותפים גם גורמים בציבור הדתי. ביטוי בולט לכך ניתן במאמריו של יואב שורק, למשל, מעל גבי מוסף זה ובבמות אחרות; אולם שורק הוא יוצא דופן. רוב השותפים מן הציבור הדתי, לדבריו, שומרים את הזדהותם עמוק בפנים. "כשאני משוחח עם חבריי האורתודוקסיים, חלקם רבנים, אני מרגיש שמתחת לפני השטח יש חשש אדיר מתעוזה רוחנית. התודעה ההלכתית שלהם נמצאת במקום לגמרי אחר, אבל הם לא מסוגלים לתת לזה ביטוי חיצוני. יש להם חרדה אדירה, כמעט מיתית, מהרבנים האחרים, ממה שיגידו עליהם, מכך שיאשימו אותם שהם רפורמים. הם נמצאים במקום אחר, אבל משהו משותק ביכולת שלהם לזוז. אני מחכה להם בסבלנות. כשהמחסום הזה יישבר, החלום שלי יהיה לקחת את המתונים בציבור הדתי, אלו שיושבים על הגדר ופניהם החוצה, יחד עם היושבים על הגדר בציבור החילוני, וליצור בית מדרש חי, פועל, שבו משוחחים אחד עם השני ועם המקורות, בלי פחדים ובלי חששות".
בשנה הבאה יקים איתמר לפיד יחד עם הרב אביה רוזן את מדרשת השילוב ברמת הגולן - מוסד הפועל במתכונת דומה לישיבה גבוהה, ובו ילמדו יחד דתיים וחילונים. "אני יודע שיש ישיבות בציונות הדתית שהתלמידים שלהן פוזלים אל עבר המוסדות שלנו, והרבנים חוששים מזה", אומר לפיד. "יש לי שותפים וחברים רבים בציבור הדתי, ואני שומע גם מהם חוסר שביעות רצון מההתנהלות ההלכתית כיום. גם הם מרגישים שההלכה יכולה לקבל התייחסות הרבה יותר רצינית. יש מדרש יפה בבראשית רבה ששואל למה ניתנו המצוות, האם אכפת לקב"ה אם אנחנו שוחטים מן הצוואר או מן העורף? התשובה היא שהמצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות.
מה שחשוב הוא התהליך שההלכה מעבירה את החברה, וזה התהליך שאני חולם שייצא לדרך. הוא יונע בו-זמנית על-ידי יותר ויותר אנשי הלכה שיחצו את הגבולות ויגידו 'עד כאן, הגיע הזמן למשהו אחר', ובמקביל על-ידי חילונים שיעזבו את המקום היידישקייטי הבטוח ויסכימו לצלול למים העמוקים. היום אי-אפשר לעסוק בהלכה אם אין לך כרטיס מועדון מסוים. אני חולם על מציאות שבה השאלה לאיזה זרם או בית מדרש אתה שייך תהיה פחות רלוונטית. כל הספרים ייפתחו מחדש ונצליח, סוף-סוף, ליצור הלכה ישראלית. אני מאמין שזו תהיה השלמה של המפעל הציוני".
