החודש ימלאו מאה שנה להולדתו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הוא מהווה דמות מפתח להבנת ההיסטוריה של המזרח התיכון במאה העשרים בכלל, ושל הסכסוך הישראלי-ערבי בפרט. היוולדו באימפריה הבריטית וחינוכו במוסדותיה, גרמו לו לינוק מגיל צעיר את תרבות הממלכה ולהיחשף להשפעתה העמוקה, שנצרבה אצלו. את השכלתו האקדמית רכש בראשית שנות השלושים בלב הפועם של האינטליגנציה המערבית, בבניינים אפופי ההיסטוריה של אוקסברידג'. הוא נמשך לנושאים הקשורים במוצאו האתני, שכן זו בדיוק הייתה העת שבה התעוררה התנועה הלאומית ששאפה לאחד את כל בני האומה במדינה עצמאית, תוך שחרור מכבלי המנדט האירופאי. לאחר שעשה חיל באקדמיה, פנה לעסוק בתחומים שנוגעים לתנועה הלאומית עמה הזדהה, כמעין 'סוכן כפול' בשירות הוד מעלתו. הוא גויס לשמש כפקיד במערך הקולוניאלי הבריטי והוצב בזמן מלחמת העולם השנייה במשרדים האימפריאליים בירושלים ובקהיר. החל מאמצע שנות הארבעים הפך למעורב יותר ויותר במאבק הלאומי בפלשתינה, ומשנת 1948, במקביל לפרוץ מלחמת ישראל-ערב, מיקד את פעילותו במה שהיה המסלול לו הקדיש את חייו, ובזכותו ייזכר.

דמות זו היא למעשה שתי דמויות, אשר במשך יותר משלושים שנות חייהם הראשונות עברו כברת דרך דומה להפליא, על-אף שנעשתה משני צדיו של אותו מתרס: האחד - שר החוץ הישראלי לשעבר אבא אבן, והשני - ההיסטוריון הבריטי אלברט חוראני. בימים אלו מציינים מאה שנים להולדתם, במרחק של פחות מחודשיים זה מזה, שכן אבן בא לעולם בפברואר 1915 ואילו חוראני במרס באותה השנה. מלבד הדמיון בראשית דרכם, סיפורם משקף מספר סוגיות מרתקות, וביניהן: הקשר המורכב של אינטלקטואלים לפוליטיקה; תפקידם של האינטלקטואלים בסכסוך הישראלי-פלשתיני ומקומם של האינטלקטואלים שתיווכו בין התנועות הלאומיות לבין המעצמות הקולוניאליות.


אקדמיה או פוליטיקה?


שני האישים חוו התפתחות דומה. חוראני גדל במנצ'סטר למשפחה נוצרית שמקורה במרג' עיון שבלבנון, ואבן התחנך בלונדון למשפחה בעלת זיקה ציונית – אמו עבדה בהסתדרות הציונית העולמית והייתה המזכירה של נחום סוקולוב. שניהם פנו ללימודים באוקספורד ובקיימברידג'. חוראני מיקד את עצמו במהלכם, ללא כוונה תחילה, לחקר המזרח התיכון. אבן לעומתו, הגיע מגובש יותר מבחינה רעיונית, כשלימודי ההיסטוריה והשפה הערבית מלכתחילה כוונו להיות מרכיב בזהותו המזרח-תיכונית. שניהם עשו חיל, אך ההתרחשויות מחוץ לכותלי האקדמיה הציבו בפניהם לראשונה את הדילמה שתלווה אותם גם בהמשך: אקדמיה או פוליטיקה.

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את השניים לנסות את מזלם בשדה המדיני. האינטרסים של הממלכה בתור מעצמה קולוניאלית גרמו לבריטים להעדיף בעלי תפקיד שהכירו את התרבות המקומית לאיוש תפקידים במזרח התיכון. כנתיני האימפריה הבריטית, ובפרט כבוגרים מצטיינים של העילית האקדמית, ההתגייסות למאמץ המלחמתי מצד אבן וחוראני הייתה טבעית. אבן התגייס תחילה למודיעין הצבאי ואף שירת כקצין חי"ר, עד שהוצב ב-1941 במחלקת הצנזורה הערבית בקהיר. חוראני שירת בתחילת המלחמה במחלקת המחקר במשרד החוץ, וב-1943 הועבר לקהיר כדי לשמש יועץ לענייני ערבים במיניסטריון המיוחד שהוקם שם. הרוח החיה במוסד זה היה הבריגדיר אילטוויד קלייטון, שבמקביל ראה צורך במינוי יועץ בעל היכרות קרובה עם התנועה הציונית. לשם כך בחר באבן, שעבורו היה זה מפלט מעבודת הצנזורה המשמימה. אבן אף הקים, בהנחיית קלייטון, מרכז מזרח תיכוני ללימודים ערביים (MECAS) בירושלים, בו למדו מזרחנים בריטים וגם נציגים ערבים – ביניהם חוראני. כאן המקום להסיק שבהחלט השניים הכירו ואף נפגשו, אך נדמה שיחסיהם לא חרגו מעבר להיכרות פורמלית. מעבר לכך ניתן לומר שפרק זה בחייהם הוא אולי זה בו מקומם כמתווכים, בין המעצמה לבין התנועה הלאומית, הוא הבולט ביותר ובעל חשיבות מכרעת.

לאחר תום המלחמה החלה תקופה קריטית עבור שתי התנועות הלאומיות, אשר ניתן לאתר בה אף את השלב המכריע שהביא לבחירת מסלול החיים של השניים. הייתה זו העת בה המאבק המדיני למען עתיד הארץ החריף, כששני העמים ניסו להשפיע על החלטותיהן של המעצמות. ב-1946 נבחרה הוועדה האנגלו-אמריקנית לדון בבעיית פלשתינה, כשהציונים והפלשתינים התחרו על לבה של הקהילה הבינלאומית. חוראני באותה העת פעל במסגרת המשרד הערבי של מוסא עלמי, במטרה לקדם את האינטרס הערבי. הוא עסק בהכנת המסמכים ששימשו את הוועדה מטעם המשרד הערבי, והיווה דמות מפתח בפעילותה. בערוב ימיו התוודה שלא רווה נחת מהפעילות הפוליטית, ולא ראה את עצמו שייך לה. אבן מצדו ניסה באופן כמעט נואש להשפיע על הוועדה ממשרתו במרכז הלימודים בירושלים, אך משלא צלח בכך הצטרף לסוכנות היהודית ויצא ללונדון כדי לנסות להשפיע משם. במהלך 1947 כבר היה חלק ממשלחת הסוכנות לאו"ם, ערב ההחלטה על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר.


קו פרשת המים


נקודת זמן זו היא קו פרשת המים בחייהם של אבן וחוראני, כפי שהיא בהתפתחותן של שתי התנועות הלאומיות להן הקדישו את חייהם עד אז. ההתלבטות הייתה כבדת-משקל; האם לשוב לקריירה המבטיחה באקדמיה, או שמא להתמסר לפעילות פוליטית הרפתקנית שסופה אינו ידוע. אבן, על-אף שהודה בדיעבד כי לבו נטה לשוב לקיימברידג', החליט לא להרפות וללכת לפי צו השעה. חוראני העדיף לבחור בדרך השנייה, לאחר שחזרת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני מגלותו ב-1946 הביאה לסירוס המשרד הערבי והחלשתו, ביטוי אופייני לפיצול הפוליטי ששיתק את החברה הפלשתינית דאז. הדבר רק המחיש לחוראני שהפוליטיקה אינה מתאימה לו. הוא שב לאוקספורד וזנח את העשייה הפוליטית, אם כי שירת אותה בעקיפין באמצעות מחקר אקדמי עשיר, שעסק בין היתר בנושאים שקשורים ללאומיות הערבית.

למעשה מומחשת פה הצטלבות של שני סיפורים, אישיים ולאומיים, שבמקרה או שלא, התמזגו באותו צומת דרכים. מחד-גיסא היו אלה שיקולים פרטיים שתרמו לבחירת הדרך מבחינת אבן וחוראני: ייתכן מאוד שאבן היה מדינאי בנימי נפשו ולא היה מנוס מכך שימלא תפקידים במסגרת הפוליטית, בדיוק כפי שלא מן הנמנע שחוראני באמת לא השתלב בעשייה זו ונטל הפוליטיקה לא תאם את תכונותיו. מאידך-גיסא, קשה להפריד לגמרי את האישי מהלאומי. בחירתו של אבן קשורה קשר הדוק לסביבתו, ולאווירה המגויסת בתנועה הציונית ערב העצמאות ההיסטורית. מנגד, הסיפור של חוראני הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הלאומית הערבית לפני ואחרי 1948. אחת מהסיבות בגינן פינה את הבמה הייתה הדינמיקה ההרסנית בהנהגה הפלשתינית, שחיבלה בסיכויה להצליח במאבק. מבחינת הפלשתינים, לו הצליחו כוחות המנוגדים למופתי, אשר נקטו בעמדות פרגמטיות וזכו להערכה במערב כמו חוראני, ייתכן שהמציאות הייתה מתעצבת בתבנית שונה.

שני הסיפורים, מעבר להיותם מרתקים לכשעצמם, הם כלי ליצירת פרספקטיבה חשובה במלאת מאה שנים למלחמת העולם הראשונה ולעיצובו מחדש של המזרח התיכון. דמותם הדואלית, מחד-גיסא בריטית ומאידך-גיסא ערבית וציונית, משקפת באופן מזוקק את סיפור הלאומיות והקולוניאליזם שהגיע בצעירותם לשיאו. עבור הבריטים הם היו זרים בשל מוצאם ונטיותיהם הלאומיות, בעוד עבור בני עמם הם היו לג'נטלמנים חביבים ואולי אף זרים להוויה המקומית. מאפיינים אלה לא היו נחלתם בלבד, ניתן לציין לצדם את חיים ויצמן וג'ורג' אנטוניוס, כשתי דמויות שהווייתם הדו-תרבותית סייעה להם לגשר בין בריטניה לבין תנועתם הלאומית. בתווך שבין שתי הזהויות, ובתווך שבין האקדמיה לפוליטיקה, תרומתם של אבן וחוראני לעיצוב האתוס הלאומי בשמו פעלו הייתה סגולית ועודנה רלוונטית גם כיום.