בחורף לא צחקנו

אימא שוב עצובה. מבט עיניה היפות מעורפל והיא בוהה בזגוגית החלון. רק לפני שבועות מספר, כשימי הקיץ עוד היו שטופי שמש ועונת הרחצה טרם תמה, אם לקחה אותי ואת אחותי מרים לים. מדי יום הלכנו לשם. "הים עושה לנו טוב", היא אמרה בעליזות. בימים החמימים השמחים ההם היא לבשה את שמלות הקיץ הפרחוניות שלה, אבל היום היא עטופה בחלוק ישן ודהוי.

נראה שרק אתמול היא שיחקה אתי כשהתחבאה מאחורי הווילון שהסיטה, השתעשעה והעמידה מולי פרצופים מצחיקים. אבל היום פניה חיוורים ואפורים כמו היום הסגרירי המבשר על בוא החורף, חורף שאין בו צחוקים. אני קטנה, אולי בת שלוש, אבל למרות גילי הרך אני מרגישה איך הימים הולכים ומתקצרים ואיך אמי האהובה הולכת ושוקעת - כמו בכל שנה בחורף - בתהום של עצב וכאב. טיפות הגשם מכות בחלון ואני פוחדת מהזמן החולף, כי בחורף אימא חולה. איני מבינה מה זה רופא עצבים, אבל אני שומעת שלשם היא הולכת. איני מבינה מהו הלם חשמלי, אבל אני שומעת שזה מה שעושים לאימא כשהיא הולכת לרופא.

אני יודעת שאימא תשכב במיטה בימים הקרבים ובאים, שהיא תבכה ושאהיה אתה לגמרי לבדי. מרים בת העשר הולכת לבית הספר, אבל אני נשארת בבית כי אין מי שייקח אותי לגן. אבא הולך לעבודה מוקדם ולדודותיי יש ילדים משלהן. רק סבתא באה לפעמים. וכשאימא תהיה ממש חולה, היא ואני נלך לגור בדירה של סבא וסבתא או אולי בזו של אחת מדודותיי.

ביום שנולדתי בישראל, אז פלשתינה, האפיל הירח על כוכב הלכת צדק. האירוע השמימי בא אולי לבשר לי כך על הבאות בחיי. גם על פני כדור הארץ האפיל החושך על האור כשנמשך הטירוף הגדול בתולדות האנושות במהלך מלחמת העולם השנייה.

באותו יום, בעוד כוחות הברית מוסיפים להלום בגייסות צבאות הרוע, הכריזה גרמניה על כוונתה להמשיך במאמצי המלחמה למרות האבדות הקשות שספגה. ובשעה שמאות מפציצים אמריקנים הוסיפו למחוץ את מרכזי התעשיה האוירית בגרמניה, נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין ד. רוזוולט, הציג בפני הקונגרס תקציב ענק של כמאה מיליארד דולר. הנחתו הייתה שהמלחמה תימשך עוד כשנה וחצי.

לא הרחק ממקום נאומו נערכה פעילות פמיניסטית. בראשה עמדו האנתרופולוגית הידועה מרגרט מיד והמחזאית הנערצת רייצ'ל קרוטרס, שדרשו את קידומן של הנשים לעמדות מפתח בממשל ומחוצה לו בטענה שמעמד הנשים בארצות הברית הולך ונשחק כתוצאה מהמלחמה המתארכת. אז, בבואי לעולם, לא יכולתי לדעת כי רבע מאה מאוחר יותר אמצא גם אני את עצמי מעורבת במאבק על זכויותיהן של נשים שמלחמה שינתה את חייהן.

מעבר לאוקינוס, במזרח התיכון, נחתמו ביום שנולדתי הסכמי שיתוף פעולה בין כמה מארצות ערב, ומטרתם העיקרית הייתה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה.דוד בן-גוריון נשא שם נאום נרגש, ובו חזר והדגיש את קיומו של העם היהודי, על-אף שרוב בניו ובנותיו נפוצו לארבע כנפות תבל, ותבע לחדש את חיי העם בארץ מולדתו.

ארבע שנים ושלושה חודשים לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, בשלהי מלחמת העצמאות שגבתה מחיר דמים כבד, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. הטקס החגיגי התקיים במוזאון תל אביב. באותם ימים הוא שכן בביתם לשעבר של צינה ומאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, וביתי שכן במרחק לא רב משם.

אף על-פי שהייתי אז רק בת ארבע, זכורים לי רבים מאירועי התקופה ההיא. איני יודעת אם ליקוי כוכב הלכת צדק ביום היוולדי אומנם השפיע על מהלך חיי, אולם האירועים שהתרחשו ביום בואי לעולם הובילו את מהלך החיים במדינת ישראל החל מיום הקמתה ועד לכתיבת שורות אלו.

נולדתי בעיצומו של חורף 1944. בריטניה, מלכת הימים, משלה בארץ לאחר גירוש צבאה של האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ במשך דורות. כשבגרתי תהיתי לעתים אם עצם הולדתי הביא למשפחתי הקטנה עונג ואושר. השאלה הזאת התעוררה בעקבות מצבה הנפשי של אמי שסבלה, כך הבנתי כשבגרתי מעט, מהתקפי דיכאון קשים שחזרו ונשנו תמיד בעונת החורף.

מאז חלפו שנים רבות שבמהלכן בניתי לעצמי חיים מגוונים ועשירים, אך אני עדיין צמאה לחשיפת רבדים כמוסים מעולמי הפנימי. אני עדיין שואפת לתת חופש יצירה למכחולי האמן הטמונים בי ולכתוב ספרים על אהבותיהם של בני גיל הכסף והזהב ולתת ביטוי למאווייהן של נשים המסרבות לחיות את חייהן בחן כנוע ומתבטל. אני משתוקקת להמשיך ולחוש את ריגושי החיים שאני עורגת אליהם מאז ומתמיד.

ייתכן שהכמיהה לרגעים צבעוניים ומלאי אור ותקווה היא שסייעה לי כבר מימי ילדותי להתגבר על ימים קודרים ועצובים שחוויתי בעת התקפי הדיכאון של אמי,והיא שעזרה לי גם כשצפיתי באבי הסובל, המתקשה להתמודד עם מחלתה. והיו גם ימים קשים אחרים.

הדימוי שהיה לי על עצמי הוא של ילדה שברירית שהפכה לנערה כנועה ואחר כך לאישה צעירה וותרנית, אך האמת שנחשפת אל מול עיניי בעת כתיבת מלים אלו שונה לחלוטין. גיליתי עוצמות שלא הייתי ערה לקיומן עד שמצאתי עצמי במרכזה של טרגדיה אישית שאין דרך להיערך לבואה. מבט לאחור על אירועים שקרו לי והדרך שעמדתי בהם מוכיחים כי באותן שנים לקיתי בהערכה עצמית פגומה, כי בניגוד לאותה דמות שברירית שציירתי בדמיוני נגלתה לפניי, משבגרתי, ילדה אמיצה שידעה להגן על עצמה במקום שאחרים נכשלו בו. ילדה נחושה הייתי, בעלת כושר התמודדות במצבים קשים מנשוא, נערה עצמאית שסירבה להשלים עם חוסר השוויון המשווע ביחסים שבין המינים. דמותי הבוגרת צמחה ונבנתה והפכה לאישה צעירה המכירה בערך עצמה.

המאבק הראשון שלי על קיומי התנהל ברגע שנחלצתי מרחם אמי. זה קרה מוקדם מהצפוי. כשהודיעה אמי כי אחזו בה צירי לידה, הזעיק אבי מונית והם נסעו בה למחלקת היולדות בבית חולים "בילינסון" החדש, שנמצא מחוץ לעיר במבואות פתח תקוה.

מעולם לא שאלתי את הוריי מדוע בחרו בבית החולים המרוחק ממקום מגורינו ולא בבית היולדות "הדסה", שנמצא לא רחוק מביתנו. ייתכן שבחרו בבית חולים חדש ומודרני יותר מ"הדסה" בגלל מחלותיה של אמא, וייתכן שאימא סירבה להתאשפז ב"הדסה" בגללה אמונה תפלה כלשהי הקשורה במתים שהוצאו לקבורה מבעד לשער האחורי של בית החולים.

אני זוכרת היטב את השער האחורי ההוא ברחוב מזא"ה, שעברתי לידו כל יום בדרכי לבית ספר "בלפור". האלונקות השחורות, שעליהן היו מוטלים המתים המכוסים שחורים, זרעו בי אימה. אני עדיין יכולה לחוש את הפחד הנורא שאחז בי כשהייתי בת שמונה וראיתי אלונקה קטנה ועליה גופה קטנטנה מכוסה בכיסוי שחור. הגופה נלקחה לרכב ההלוויות שהיה גדול מדי עבורה. המחזה הבעית אותי, אולי כי אז הפנמתי בפעם הראשונה שגם ילדים מתים.

תהיה הסיבה לבחירת בית החולים המרוחק אשר תהיה, הנסיעה בדרך מקרטעת שישה שבועות לפני מועד לידתי הצפוי הגבירה אצל הוריי את התחושה שאני היא שאקבע את המועד שארצה להיוולד בו, וברור היה שבדעתי לעשות זאת בהקדם האפשרי.