מכתב גלוי לסייד קשוע

אני מוצא הרבה חומר למחשבה במקרה שלך, של ערבי, שהוא לכאורה שונה, שרוצה לחיות אתנו אבל מרגיש שאנו דוחים אותו. אני חושב שתפיסה זאת שלך היא שגויה, שכן האמת היא שהישראלים באמת רוצים לחיות בשלום עם הערבים, והערבים הם אלו שמהרגע הראשון דחו את הרעיון הזה ופתחו בניסיון לשחוט ולגרש את היהודים – בבחינת צו השעה וחלק מהתרבות שהם פיתחו בארץ לאורך השנים. יהודים נשחטו לאורך ההיסטוריה שלנו בארץ, במעשי טבח רבים, הם לא התקבלו לחיק המזרח התיכון והערבים, בראשם מצרים של נאצר, אף שיתפו פעולה עם נאצים לשעבר כדי להשמיד את מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו.

כנגד עובדות אלו אתה יכול רק להעמיד את הרגשתך האישית, של מצוקתו של ערבי החי בקרב יהודים – ואתה צודק. באופן אישי, הייתי רוצה שיתייחסו אליך אחרת, אבל אינך יכול להשתחרר מהזהות הזאת שלך, שנולדת איתה. זה ממש כמו המלכוד בשיר: "מרים מבטו לימין ולשמאל, מחפש לו מוצא, אך איננו יכול"...

אולי הצלחת באופן מפתיע להתחבר לתרבות הישראלית ואולי אף למנטליות שלנו, אבל לא הצלחת להשתחרר מהרעיונות המעוותים שהחברה הערבים החדירה בך. בנוסף לכך שלאורך כל ההיסטוריה הערבים נכשלו בניסיונות לחסל את מדינת ישראל, למרות כל המאמצים והרצון הכביר שלהם, הם נכשלו במבחן הגדול ביותר שלהם – בהסכמי אוסלו.

ערפאת, שבדיעבד היה אחד מעוכרי ישראל הגדולים ביותר, שהרג בנו יותר מכל אחיו הערבים גם יחד, היה אמור להיות איש השיח של מנהיגי ישראל, דוגמת רבין. אלו הביאו את תושבי ישראל לכך שיהיו מוכנים לסכן את ביטחון המדינה, להסיר את כל המחסומים הביטחוניים שהמדינה השכילה להקים כדי להגן על עצמה – כל זאת מתוך כוונה לקבל בתמורה נכונות מסוימת לשלום, התחלה של תהליך.

מה שקרה בפועל הוא שערפאת בגד בנו בצורה השפלה ביותר וגם הפך בעיני כל הפלשתינים – למנהיג הנערץ ביותר שלהם! זה כשלעצמו אומר דרשני ומהווה מאז ועד היום סימן ולקח לכל ישראלי, המטיל ספק ולא מאמין יותר לנכונות הפלשתינית להגיע להסדר שלום. עובדה היא, שהחמאס והקיצונים הפלשתינים הלכו והתרבו ורק יד חזקה וזרוע נטויה של צה"ל, הצליחו להסיר את סכנת הטרור שאיימה על כל תושבי מדינת ישראל. המחסומים וכל הדברים שהיו שנואים גם על תושבי ישראל עד לאינתיפאדה שבה פתח ערפאת, אחרי כישלון הסכמי אוסלו, התגלו כמפלט היחיד של תושבי ישראל שרצו להמשיך לחיות בארץ הזאת.

צר לי שאני נאלץ להציג לך מצב פסימי זה, שלא טומן בחובו פתרון – הייתי שמח אילו זה לא היה המצב, הייתי שמח אם יכולתי לגלות שינוי בתפיסה של הפלשתינים את ישראל. תפיסה שהיא כיום כמשהו שיש להשמיד, כנאחס ונעכבה, הייתי שמח לגלות במערכת החינוך הפלשתינית הצגת ישראל לא כשטן וכרע בהתגלמותו, אלא כבני אנוש שאפשר לדבר איתם.

גם תמונת המצב של העולם הערבי סביבנו, בו הולכים ומתחזקים האיסלאם והקיצוניות, בד-בבד עם טרור ורצח בכל מקום – לא מעודד אותי להיות אופטימי ולשאוף לשלום. נהפוך הוא, הדבר מעודד דווקא לחיזוק הביטחון והמערכת המכוערת לכאורה, שהקמנו, בעל כורחנו, כדי להגן על עצמנו. אני חושב שנכנסנו לאותו לופ, שהשתקף במצב שהיה קיים בתחילת האינתיפאדה של 2000 – ערבי ישראל התחילו לצאת בגלוי במעשי טרור נגד ישראלים והתקשורת העולמית הציגה את המחסומים ואת אמצעי המניעה, האכזריים לכאורה, שהקימו כוחות הביטחון כנגד זה. ישראל הוצגה כשיא הכיעור והאלימות, ותושבי השטחים, מעודדים מהתמיכה הבינלאומית, יצאו למעשי טרור שהלכו והתפשטו והקיפו את כל הפלשתינים במדינה. כתוצאה מכך נאלצה ישראל לנקוט בפעולות קשות וחמורות עשרות מונים כלפי הפלשתינים, של הקמת מחסומים על כל שעל – עד שהשלטון הצבאי רבץ כחבל מחנק על גרונם של כל הפלשתינים במדינה.

כך הוא המצב גם כיום, בעקבות הצלחת פעולות כוחות הביטחון, חזר השקט לשרור בישראל, אבל אם הפלשתינים יסיקו מכך שזה הזמן לפתוח באינתיפאדה חדשה, כדי לעורר את דעת הקהל ולשפר, לכאורה, את מצבם – הם ייווכחו לדעת שוב שחייהם יהפכו לגיהינום. אנחנו תושבי מדינת ישראל, לא רק שלא נרגיש אשמים בכך, אלא נאמץ את דרך הפעולה הזאת – והיא עלולה לדבוק בנו עדו דורות רבים.

אז, בסיכומו של דבר, אני לא יכול להגיד שהחלטתך לעזוב את ישראל, שאתה מרגיש שהיא חלק מהתרבות שלך, הייתה החלטה שגויה, למרות שהייתי מאוד רוצה לומר לך את זה – ולחבק אותך באהבה. השטח הפלשתיני זקוק עדיין לזעזוע עמוק, למן אנטיביוטיקה שכזאת, שיתנקה מכל גלי השנאה העמוקים השוררים בה, עד שבאמת, כל ערבי בישראל ירגיש כחלק מהמדינה הזאת.

כשצ'רציל עלה לשלטון בבריטניה של מלחמת העולם השנייה, הוא לא יכול היה להבטיח אלא "דם, יזע ודמעות" – מפני שקודמו לתפקיד ראש הממשלה, הבטיח את ההפך – ונכשל...

מנהיגי העולם לא עייפו ולא הרפו מהניסיון ללחוץ בכל דרך על ישראל כדי לוותר ויתורים מפליגים לפלשתינים. כל המתווכחים למיניהם, לאורך תקופות הטרור שהפלשתינים שיקעו בהם אל מדינת ישראל, לא הרפו מהניסיון הזה ולא השכילו לראות שהפלשתינים בעצם לא רוצים את השלום הזה שהם מנסים למכור להם. מנהיגי העולם, כמי שמוכנים לקחת כל סיכון, לנסות כל שביל וכל דרך, כדי להגיע לשלום – לא הוטרדו מעולם מהצורך של תושבי ישראל לחיות בביטחון במדינה הזאת. כל שהם מוכנים לעשות זה לתת מס שפתיים לצורך הזה. אבל בפועל, כשמגיע שעת האמת, כשהביטחון של כל אזרחי ישראל בסכנה, הם עדיין ימשיכו להתעקש על השלום ולצאת נגד פעולות כוחות הביטחון להשיב את השקט על-כנו...

יכולתי להמשיך ולפרט עוד ועוד נימוקים וטענות, אבל אני בטוח שכנגד כל אחד מאלו יהיו לך, טענות שכנגד. וחמור מכך – כל אחד מאתנו יחשוב שטענותיו עולות על אלו של השני... וכנגד כל אלו, אולי, רק אולי, יש סיכוי שכולנו נשקע בתוך השלמה שכזאת, שנבין שהמצב לעולם לא יהיה מושלם, אידיאלי. ואולי, רק אולי, איכשהו, נצליח בכל זאת לחיות בשלום, לא כזה של "עושה שלם במרומיו" אלא ארצי יותר. אני בכל מקרה מעריך ומוקיר אותך.

אולי זה הזמן להיפגש בצד הרוחני שלנו, לא הרציונלי, ואתה, אולי, בהשקפת עולמך רחבת האופקים – תהווה לכך גשר....