הכחשת השואה הארמנית

מדי שנה בשנה שעה שמתקרב מועד יום השנה לציון שואת יהודי אירופה, צפון-אפריקה ושאר המדינות בהם שלטו הנאצים ורצחו יהודים, במהלכה של מלחמת העולם השנייה, נזכר יחד עמה - במין סוג מסוים של סרח עודף, בכל הכבוד הראוי - גם טבח העם שביצעה טורקיה במיעוט הארמני.

שנים רבות נלחמים הטורקים בהגדרת העולם שורת מעשי הזוועה שביצעו בעם הארמני, כ"שואה" וגם/או כ"רצח עם". בחודש אפריל, בשנה שעברה, הסכים נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שעוד כיהן אז כראש ממשלה, לשבור את השתיקה סביב הנושא והביע לראשונה תנחומים בפני הארמנים. ב-24 באפריל, שנחשב לתאריך שבו החל הטיהור האתני של הארמנים, אמר ארדואן כי זהו מועד ש"מאפשר להביע דעות שונות על העניין ההיסטורי הזה".

ארדואן הוסיף ואמר, כי: "אי-אפשר להתווכח עם כך שהשנים האחרונות של האימפריה העותמאנית היו קשות ומיליונים - טורקים, כורדים, ערבים, ארמנים ואחרים - סבלו ללא קשר לדתם או למוצאם. כל גישה הומניסטית, הוגנת ומצפונית לנושאים הללו דורשת הבנה של כל הסבל שנגרם באותה תקופה".

100 שנה לציון רצח הארמנים

אתמול, במלאת 100 שנה לציון רצח הארמנים, קרא האפיפיור פרנציסקוס - במיסה בוותיקן - לקהילה הבינלאומית כולה להכיר בשואת הארמנים כ"ג'נוסייד". האפיפיור הוסיף כי היו עוד שני אירועים של רצח עם - השואה והסטליניזם. הוא הזכיר גם מעשי רצח המוניים בקמבודיה, ברואנדה, בברונדי ובבוסניה. לא פלא הדבר שהטורקים הגיבו מיידית, כאשר ראש ממשלת טורקיה, דאבוט-אולו, מתח ביקורת על דברי האפיפיור פרנציסקוס כי טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה היה רצח עם. לדבריו, אין זה ראוי שאדם במעמדו הציבורי של האפיפיור יאמץ נקודת מבט כה חד-צדדית על אירועי המלחמה.

בעקבות דברי האפיפיור הודיעה טורקיה כי היא מחזירה להתייעצויות את שגרירה בוותיקן, וזימנה לשיחת הבהרה את שגריר הוותיקן באנקרה. משרד החוץ באנקרה הודיע כי הדברים השנויים במחלוקת מבוססים על דעה קדומה המעוותת את ההיסטוריה.

סוגיית ההכרה הישראלית ברצח הארמני

ב"ויקיפדיה" נכתב, כי במהלך השנים שלאחר קבלת עצמאותה של ארמניה, הפכה סוגיית ההכרה ברצח הארמני למקור לדיונים רבים, ואישים בקרב הקהילה הארמנית בישראל, וכן רבנים ופוליטיקאים ישראלים, מנהלים קמפיין מתמשך על-מנת להוביל לשינוי מדיניותה של ישראל בנושא, ולהכיר ברצח העם הארמני. עם זאת, קמפיין זה לא נשא פירות, בין היתר, בשל עמדתה הנחרצת של טורקיה, אשר הבהירה לישראל כי הכרה ישראלית או אמריקנית ברצח העם הארמני תוביל לפגיעה קשה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

מסיבה זו, מדינת ישראל ביקשה לאורך השנים להימנע מהכרה שכזו, ובמספר הזדמנויות אף נענתה לבקשותיה של טורקיה להשתמש בהשפעתה בארצות הברית על-מנת להדוף ניסיונות ארמניים להשיג הכרה אמריקנית ברצח העם הארמני‏. ומכאן לעובדות, כפי שנלקטו מתון "ויקיפדיה".

ההיסטוריה שהטורקים מבקשים למחוק

הנה העובדות לאשורן, שמבקשים הטורקים למחוק מהזיכרון הציבורי הקולקטיבי, משל לא היה רצח עם של ארמנים, בידי הטורקים, מעולם. רצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանութիւն), או שואת הארמנים או מדס יגרן (בארמנית:Մեծ Եղեռն, באנגלית:Medz Yeghern) היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה, טורקים, כורדים ואזרים המשיכו לטבוח בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו. קבוצות אתניות נוצריות אחרות כמו האשורים והיוונים נטבחו גם הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.

בשנת 1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך היו שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה במטרה להחליש את האימפריה העות'מאנית. כדי לא לאבד את שליטתו, החליט הסולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המיסים הגבוה הובילו להתקוממות ארמנית. בתגובה, בין השנים 1896-1894 הרגו הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים ("טבח הסולטאן עבדול חמיד"). במהלך הפרעות בקונסטנטינופול החביאה הקהילה היהודית ארמנים רבים בבתיה. במאמץ לקבל הכרה בינלאומית, השתלטו מורדים ארמנים על בנק עות'מאן באיסטנבול. בתגובה הרג המון טורקי כ-50,000 ארמנים. מידת מעורבות השלטון באירועים אלו אינה ברורה. בשנים 1894 - 1896 נרצחו כ-80,000 - 300,000 ארמנים ויותר מ-50,000 ילדים ארמנים התייתמו.

בשנת 1908 התרחשה באימפריה העות'מאנית הפיכה צבאית, את השלטון תפסו הטורקים הצעירים. עם עליתם של הטורקים הצעירים קיוו הארמנים לזכות ולממש את שאיפתם לאוטונומיה. ואכן, בתחילת שלטונם של הטורקים הצעירים קיבלו הארמנים שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא וזכות להיבחר לפרלמנט, אך במרץ 1909 בעת מאבק שפרץ בין הטורקים הצעירים לסולטן, שניסה להשיב לו את השלטון, החלו מעשי טבח בנפת אדנה כלפי הארמנים ששימשו כשעיר לעזאזל בין הכוחות. בטבח נרצחו כ-20,000 ארמנים.‏ בשנת 1911 בוועידת הטורקים הצעירים לאחדות ושינוי הכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מאניזציה", שהוא למעשה תהליך "טורקיפיקציה" ו"איסלאמיזציה", ברחבי האימפריה.

המשמעות הישירה של ההחלטה הזו הייתה פתיחתו של עידן אפל של טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה ובהם האשורים, הארמנים והיוונים.‏ מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915, עת עצרה ממשלת הטורקים הצעירים כ-250 משכילים ומנהיגים ארמנים באיסטנבול. לאחר מכן עקר הצבא העות'מאני באופן שיטתי אלפי משפחות ארמניות מבתיהן וכפה עליהן לצעוד מאות קילומטרים ללא מזון ומים, לעבר מדבריות סוריה. צעדות אלו היוו גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות שנעשו במגורשים ובקרב הקהילה הארמנית בכלל. ב-24 באפריל 1915, בפקודת הממשלה הטורקית, נעצרו כ-250 ממנהיגי הארמנים באיסטנבול ונורו למוות עוד באותו הלילה. היה זה צעד ראשון בסדרת מעשי טבח שהחלו להתרחש ברחבי טורקיה. באותו הזמן החל רצח שיטתי של החיילים הארמנים הבלתי-חמושים שבפלוגות העבודה.

במקביל לאירועים אלה הוציאה הממשלה הטורקית צו הקורא "לבצע טרנספר של גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". הטורקים ארגנו שיירות של מאות אלפי אנשים לפאתי טורקיה ולמדבר הסורי. בשיירות היו צעירים, נשים, ילדים וזקנים (כאמור, רוב הגברים גויסו קודם לכן), והן לוו על-ידי יחידות הצבא הטורקי. בדרך תקפו יחידות אלה וחמושים מהכפרים הטורקיים הסמוכים את השיירות, וכך נרצחו אלפים מדי יום

הטורקים השתמשו בשיטות הרג שונות. נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים, אחרים הוצאו להורג בשריפה. איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, צורף למפקדה של ג'מאל פאשה. הוא סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים. לויטננט חסן מערוף מהצבא העות'מאני מתאר כיצד אוכלוסייה של כפר שלם רוכזה יחד ואז נשרפה. רופאים מהעיר טרבזון, העידו, ששני מבנים שימשו, כדי לרכז ילדים אשר נשלחו, לאחר מכן לקומת הביניים, שם הומתו בגז רעיל.‏

קיימים חילוקי דעות באשר למספר הקרבנות הארמנים שנספו בין השנים 1915 ל-1918. רוב ההערכות נעות בין 600 אלף ל-1.5 מיליון איש. הממשלה הטורקית והיסטוריונים טורקים בני ימינו נוקבים במספרים שונים בין 300,000 ל-800,000 וזאת למרות דוחות שונים של השלטונות העות'מאנים לפיהם מתו יותר ממיליון ארמנים. רוב ההערכות שבוצעו על-ידי נציגים שונים אומדות את מספר הקרבנות בין מיליון ל-1.5 מיליון גברים, נשים וטף.‏

ההערכה הסטטיסטית הרשמית המתייחסת לתקופה 1918-1915 מדברת על 800 אלף איש שנרצחו באופן ישיר, מכך ניתן להסיק על למעלה ממיליון הרוגים. מספרים אלו פורסמו בשנת 1920 ב"גאזט" העות'מאני ומקורם, כך נטען, הוא בוועדה שמינה שר הפנים מוסטפא אריף.‏ נתונים אלו מוזכרים גם בזיכרונותיו של ראוף אורבאי. על-פי נתונים שנאספו בשנת 1914, ובשנת 1917 ופורסמו על-ידי טלעת פאשה, המוכרים גם כ"דוח טלעת פאשה" נמצא כי חסרים כ-1.125 מיליון ארמנים במחוזות האימפריה העות'מאנית.

עם זאת, בעקבות פיזורו של הטריבונל הצבאי, שונו הערכות אלו כדי לייצג את מספרם הכולל של הקרבנות. בעוד המספר הרשמי היה 800 אלף, היו הערכות רבות אחרות שהוצגו בזמן המלחמה על-ידי הרשויות העות'מאניות. טאלאט, לדוגמה, הציג את המספר 300 אלף, אם כי לא ברור מאין שאב את הנתון. כיום אלו המספרים המשמשים בדרך כלל את נציגי הממשל הטורקי. משרד החוץ הבריטי מינה את ארנולד טוינבי לחקור את הגירוש הארמני ואת מספר הקרבנות הארמנים. טוינבי העריך את מספר המתים בין 600,000 לבין 800,000, נתון שהיווה בסיס להאשמות נגד הממשלה העות'מאנית בפסגת השלום בפריז ב-1919, על אחריות למותם של 800,000 איש בזמן המלחמה.

גרמניה נחשבת כמדינה שהייתה לה הגישה הטובה ביותר לאתרי הגירוש והרצח, בגלל בריתה עם טורקיה באותה התקופה. מסיבה זו, מקובל להניח שההערכות הגרמניות לגבי מספר הנספים, שהיו הגבוהות ביותר, הן המדויקות ביותר. דוח שהוכן בפברואר 1916 העריך כי מיליון וחצי ארמנים נספו.‏ רבים רואים בהערכות של אנדרס, מייג'ור גרמני ששירת בצבא הטורקי, את הדיווח הגרמני המאוזן ביותר; הוא מציין 1.2 מיליון קורבנות. אותו מספר הוזכר במשפט יוזגט,‏ כמו גם בטריבונל הקבוע וצוטט לעתים קרובות במקומות אחרים.

עד לאחרונה מקובל היה להניח, כי ההיסטוריה נכתבת ומשוכתבת על-ידי החזקים. והנה מתברר, כי גם חולשה הינה כוח ועם כל כוחה ועוצמתה המתחדשת של טורקיה, הרי יש מקום עדיין להשמעת קולו של החלש והפגיע. בואו ונזכיר גם אירוע שאירע, בעבר, שבמסגרתו ניתנה - בתאריך 22 בספטמבר 1915 - הודעת הגליה של הטורקים לארמנים. חמישה חודשים אחרי קבלת צווי גירוש, עלו רוב הארמנים מהאזור על הר משה. הצווים נועדו להגליה וליישוב מחדש של התושבים הארמנים במדבר, אך משמעותם הייתה גזר דין מוות לאלה היוצאים לדרך. הצבא העות'מאני במקום לא היה חזק דיו כדי להתגבר על 5,000 האנשים שהתבצרו על הר משה, הידוע גם בשמו: "מוסה דאג".

אחרי חמישים ושלושה ימים על ההר חולצו הארמנים על-ידי ארבע ספינות מלחמה מצרפת ומבריטניה שקלטו את אותות המצוקה שנשלחו מההר. נוצר קושי בחילוץ כיוון שצד ההר הפונה לים הוא תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות להתקרב לחוף. לפיכך נשלחו סירות לאסוף הנצורים. בסופו של דבר חולצו הארמנים ולאחר מסע ארוך הם הגיעו תשושים ומורעבים למחנה בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1919 לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, חזרו הארמנים למוסה דאג תחת חסות צרפתית.

חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגליה, התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. עובדה זו מעידה כבדרך אגב כי פקודת ההגליה לא נאכפה בו-זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם הייתה שם התנגשות צבאית. יש הטוענים כי התחוללו שם קרבות קשים בעוד אחרים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל. לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בעקבות אירועים אלה כתב הסופר היהודי האוסטרי, פרנץ ורפל, הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג". אף על-פי שרבים רואים ספר זה כספר עובדתי, הרי שלמעשה מדובר בסיפורת בדיונית המבוססת על עובדות. הספר מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים להגברת התודעה לרצח העם שפקד את עמם.