עם הסבל, עם שזוכר ולא שוכח

שש ציווים שש זכירות, כל זכירה מקפלת בחובה קומה שלמה בבניין הנצח של העם היהודי. צמודים הם שש הזכירות שאנו מכירים, שש זכירות של עם ישראל בזיכרון ארוך. מנציחים את יציאת מצרים בחג הפסח את חג מתן תורה בשבועות, אולם דומה שזיכרון איום ונוקב עד התהום של "זכור את אשר עשה לך עמלק" קיבל תאוצה במרוצת ההיסטוריה של העם היהודי. משנה לשנה הוא משנה תוקף. פושט ולובש צורה אחרת העם הזה זועק "לזכור ולא לשכוח" מאחר שהדור פוחת והולך והזיכרון מתעמם כגחלת. יש לדאוג שתהא תודעה זאת בבחינת ששלהבת העולה מעליה.

מדי שנה יוצא המסע הזה אל מחנות המוות ומראות הזוועה הקשים מעבר לכל דמיון. וגם אני " זכיתי" לעבור את המסע הזה כמה פעמים משני צידי המתרס פעם בתור מדריכה ופעם בתור מודרכת. אני זוכרת שבתור ילדה בביה"ס היינו מלאי חיים. ילדים נבונים וחסרי תחושת גבולות. ככה אופייני לתלמידים הישראלים. טשטוש מוחלטת של הרת גבולות וכאשר הגענו לשם כבשנו כל טריטוריה כאילו הייתה שלנו מאז ולתמיד.

אני זוכרת שבמסע הראשון שלי בתור תלמידה דווקא הינו עשרות נערים ונערות מתבגרים מתיכון צייטלין מהמרכז עם בנות אולפנא ועוד כאילו מהדרום ומהצפון. היינו אידיאליסטיים במושגים של ארץ ישראל, חילוניים דתיים אשכנזיים ומזרחיים. היו כאילו אחרי גיוס ויש כאילו שבחרו לא להתגייס אחרי המראות הקשים. הם טענו שהם לא מוכנים ללכת לשטחים. אנחנו היינו ילדים ישראלים יוצאי דופן בעלי מודעות תרבותית אנושית שבורכנו מיום הולדתנו, ראינו מראות קשים מראות שאדם נורמלי לא מסוגל לשכוח אף פעם, תאי גזים. גז צילקון בי 7 תמונות בוכות של ילדים חסרי ישע זועקים לעזרה, צמות של ילדות קטנות צועקות בדממה בלי שאף אחד ישמע. כל אלה נותנים לך לעשות חשבון נפש לאומי, תנועתי ואנושי. אתה חש פתאום אדם אחר, אתה פתאום לומד להבין שכאשר יש התלהמות של מצב פוליטי, מצב של התלהמות טרור, יכולה אותה קבוצה בעזרת מידה רבה של מניפולציה להפוך את העולם על פיו.

הכול נתון פתאום לשיקול דעת וחשבון נפש כי כאשר אתה נמצא שם זה לא יאמן איך הכול עובר לך בסרט נע על המתרחש בארץ, אתה נמצא בחיבוטי נפש היסטריה מדע ואתה קולט שאתה לא פחות מהם מגיע מארץ של אינתיפאדה מקום שבו מתקיימות הכחשה ושתיקה יחד. מדינה בורגנית שאנשיה לא ממגרים את האלימות אלא ממשיכים לשלוח את ילדיהם לתוך מלחמה עיקשת של החיים.ואנחנו בתור הורים מקווים שהפעם ילדינו יחזרו מהמסע הזה יותר הומאניים פחות לאומניים.

וכאשר את בכובע של מדריך במסע הקשה הזה אתה שואל את עצמך האם הילדים הללו יכולים להפוך את המסר מהמסע למסע חניכה של אלימות? אומנות גסה? או להסיק מהמסע הומניות ולימוד חיובי? האם אותם תלמידים שמקשיבים להסברים שלי בשקיקה על מיידנק אושוויץ ובירקנאו יעשו מניפולציה ויהפכו לסרבני שירות בשטחים? או לחלופין הם יהפכו לאנשים מדכאי אינתיפאדה, וכאשר אתה נמצא בקור שמחבר אותך לייאוש יש משהו מצמרר בקור זה, מדכא כשקר לך אתה אומלל אתה רוצה להתכווץ ואתה שואל איך המוני אנשים חצי עירומים עמדו במסדר שעות רבות? וזה נותן כוח למקום, ואתה שואל את עצמך האם אני מתנהג כך עם האזרח הזר השוכן בקרבי? האם אני עוזר מספיק לאותו אזרח זר?. לטעמי את זה כולנו צריכים לשאול ולזכור שהזוועה הזאת התרחשה על הפלנטה שלנו ע"י יצורים אנושיים שהיו שליחיו של משטר רודני שלצורך השגת מטרותיו הנלוזות ניצל את הרוע הטבוע באדם. לא שטן ולא מלאכי חבלה ולא כוחות מסתוריים, אלא בני אדם ילדי אישה רעים. משטר זה ניצל את שנאת היהודים המונחלת בכל דור ודור ולכן תמיד קיימים הרהורים בליבנו גם על קיומינו כאן ועכשיו על אדישות העולם לסבלם של עוד עמים אחרים נרדפים.

על הצורך שלנו להיות חזקים כדי להתגונן ולהסיר איום על קיומינו. על מאבקינו המתמשך עם שכננו. המוליד גילויים מכוערים ועל השלום הנכסף והצודק, לכן מוטל עלינו צו לזכור, כי המראות הקשים הם צו לחיים טובים יותר ערכיים יותר לזכור שבכל דור ודור קם הצורר להשמידנו אבל הקב"ה מצילנו מידם וחשוב מכול לזכור תמיד שעם ישראל זה עם עם כוח!שעם ישראל חי וחי לנצח.